באותו הלילה היינו שם שלושה

ואז היינו שם שלושה, אני, יפה והקיר. וחוץ מהקיר שנשאר קיר, שני הלבבות משני הצדדים התרסקו. כי יפה היא אמא של גולן, ואמא לא רוצה לזכור • היא רוצה לראות
יצחק פלדמן
ד' אייר התשע"ז / 30.04.2017 20:47
גרפיקה יום הזכרון

ישבתי איתו ליד השולחן, המאפרה התמלאה אט-אט, בקבוק אחד עוד עמד, השני כבר מזמן נפל. חלילה, לא שתייה של הכבד, שתייה של כליות. מים, אולי בטעמים.

הלא יום זיכרון הוא היום. חלילה לשכוח.

"זה קרה בשנה שעברה", הוא החל מספר, "ישבתי אז בכיכר, הזמר שר על געגוע ואני רשמתי סטטוס על כאב. על הבמה מולי היו נרות גדולים, והלב שלי התרחב כדי להכיל. כל כך רציתי לזכור, והיה נראה לי שאני נוגע.

"מישהו לידי שלף גיטרה ישנה, נראה לי שהיה לה מיתר אחד רופף. או שפשוט ככה נשמעים כל שירי השכול, אף פעם לא מתוחים. רק החייל החי עומד מתוח.

"איש מבוגר על קולנועית הקריא לנו שיר קצר שכתב על חבר טוב שאבד לו ב'התשה'. אשה מכובדת, שלא אנקוב בשמה, העירה בשקט שלא ככה כותבים, וכולם ידעו להסות אותה, כי הלילה רק זוכרים".

וזכרנו עד אחרי חצות. וזכרנו וזכרנו וזכרנו.

וכשבאתי הביתה נשכבתי על המיטה בעיניים פקוחות. מעבר לקיר שמעתי את יפה – השכנה המבוגרת ששיכלה את בנה לפני שנתיים – בוכה.

ובגלל שהלילה צריך לזכור, אז לא התאפקתי והצמדתי את האוזן חזק חזק לקיר.

ושמעתי אותה בוכה ומדברת. בוכה ומדברת.

וכה אמרה:

"אולי תבוא לבקר,
ילד מלא טוהר.
די כבר לזיכרון.
בוא! בוא!"

ואז היינו שם שלושה, אני, יפה והקיר.

וחוץ מהקיר שנשאר קיר, שני הלבבות משני הצדדים התרסקו.

כי יפה היא אמא של גולן, ואמא לא רוצה לזכור. ליפה אין מה לעשות עם גיטרה, היא גם לא רוצה לכתוב שיר או מכתב.

היא רוצה לראות.

ונזכרתי שכל העם זוכר, ולא ידעתי מה לומר. אז שתקתי.

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות