כששלמה קוק הצליף בדרעי, הוא ידע שמטרידים יש לא רק מ’הפלס’?

שרי רוט
|
ה' אייר התשע"ז / 01.05.2017 12:49
למה חשו בבקהילה תחושה חמוצה אחרי ראיון חגיגי משותף עם שלושת ראשי הסיעות החרדיות • איך פיתאום ח”כ מיכאל מלכיאלי עוזר ל’יום ליום’ לזעוק את זעקת השבת • האם המועמד הצרפתי עמנואל מקרון היה שר אוצר כושל או מוצלח • איזה סיפור מעניין מצאתי בטורו של צבי יעקבזון ולמה משפחה זקוקים בדחיפות למגיה

1.

העורך הראשי של אתר חרדים10 עוד זוכר את היום ההוא, לפני כמעט 14 שנים, בו ניצב שלמה קוק בחדרו ב’בקהילה’ וביקש להתחיל לכתוב בעיתון. היה זה לאחר פיגוע ההתאבדות בקו 2 ודוד רוטנברג (גילוי נאות: בעלי) הטיל עליו משימה: תעלה על האוטובוס וסע לכותל וחזרה. הכתבה הייתה מוצלחת, קוק התקבל לצוות העיתון, וכל השאר, כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה.

השבוע, כשקראתי את טורו בעיתון (איך שגלגל מסתובב, היום קוק הוא העורך הראשי של ‘בקהילה’), חשבתי לעצמי שרק בשביל הטור הזה היה שווה לקבל אותו אז לעולם העיתונות.

תחת הכותרת “הגיע הזמן לצעוק שאבע’ס” מגן קוק על השבת, תוך שהוא מצליף בשר הפנים אריה דרעי. שאפו על האומץ. שכן, קחו בחשבון שמטרידים יש לא רק מקרב קוראי עיתון ‘הפלס’. מעניין האם ‘זכה’ לשיחות לא נעימות בעקבות טורו (לא בדקתי).

“זכות הקיום של המדינה שלנו הם הערכים היהודיים”, פותח קוק, ואז, מספר על בג”צ השבת בתל-אביב. “שר הפנים החרדי טען בתגובה להחלטת בג”צ על צירוף מקרים של ממש. לדבריו, בדיוק השבוע – ה-70 שבועות לאחר שהתמנה לתפקידו – קיבל החלטה לפסול את התיקון, והוא בדיוק התכוון לבשר על כך לציבור בימים אלו, אבל אופס, בג”צ הקדים אותו בכמה רגעים והכריע בלעדיו. הוא גם חתם באיום: ‘נפעל בכל האמצעים לבטל את הכרעת הבג”צ. תנחשו מה, אף אחד לא לקח את האיום הזה ברצינות”…

“מה היה עליו לעשות? פשוט מאד. לחתום ‘א.מ.דרעי’ על מכתב בו הוא מבהיר בקצרה כי הוא מתנגד לתיקון בחוק העזר העירוני של עיריית תל-אביב.

“אבל במשך 15 חודשים הוא לא מצא דף ועט. כלום זה אותו בולדוזר המוקף בצוות פעילים ו’תנזים’ שיודע להביא לתוצאה הרצויה? כלום זהו אותו אריה שואג שאך ימים ספורים קודם לכן הפך כל אבן כדי לוודא שלא נותר כיסא פנוי באצטדיון טדי? שלא ראה בעיניים אף מפריע, לא עתירה לבג”צ ואפילו לא איתני טבע שאיימו – על פי החזאים – בגשמי זלעפות?”

וכאן הוא מספר איך בערב החג “פרסמנו ראיון חגיגי משותף עם שלושת קודקודי הפוליטיקה החרדית שנערך בלשכת שר הפנים”.

ובכן, בסיום הראיון נעמדה השלישייה (דרעי, גפני, ליצמן) לתפילת מנחה, ורגע לפני הוא ניסה להשחיל עוד שאלה.

“יש איזו תחושה שנושא השבת כבר פחות חשוב לכם”.

“זה ממש לא נכון”, מיהרו השלושה להשיב לו, אבל לא הסכימו להרחיב. אחד מהשרים אף מיהר להכריז: “אשרי יושבי ביתך”.

“בגלל השעה המאוחרת והעיתוי החגיגי, ויתרתי להם”, מתוודה קוק, “אבל התחושה שלי הייתה חמוצה”.

כל מילה, בסלע.

2.

אהבתי מאוד גם את ההתגייסות של ‘יום ליום’ למען כבוד השבת.

“זעקת השבת”, הופיעה כותרת אדומה וגדולה, מרוחה על העמוד הראשון של החדשות.

“אם בנימין נתניהו לקח את משבר התאגד כאיומי סרק הרי שהשבוע הוא הבין שהסיעות החרדיות הולכות עד הסוף בנושא השבת. כי זה התאגיד שלנו”, מכריז הכתב הפוליטי של העיתון, חיים טריקי – ששאל: “היכן הימים בהם העם היהודי הרים קול זעקה כנגד מחלליה וראש העיר היה נכנס לחדר האטום”.

“שופטים יקרים: שבת היום”, הייתה כותרת טור העורך, יצחק קקון.

וח”כ מיכאל מלכיאלי בחר להזכיר “את דבריו של נשיא מועצת חכמי התורה של ש”ס, שכולם יודעים שאמירה שלו היא אמירה שמחייבת, וודאי אותנו. הוא אמר בדרשה שלו: צריך להילחם בבג”צ בעניין חילולי שבת עד כדי פרישה מהממשלה”.

כל כך נוגע ללב. מלחמת שבת אמיתית וללא פשרות.

ורק אני, פרשנית פוליטית מעצבנת, לא יכולתי להשתחרר מהזיכרון של אותו בוקר, עת יצא חבר מועצה מטעם סיעת ש”ס בירושלים מביתו, בדרך להצביע נגד חילול השבת (“שופטים יקרים שבת היום”) במתחם ‘התחנה’, אך שיחת טלפון שקיבל עצרה אותו מלהצביע.

אל ישיבת המועצה הזו לא הגיע אותו חבר מועצה מעולם. היא יצאה לדרך בלעדיו, כשלחילול שבת במתחם ‘התחנה’ יש, בהיעדרו, את הרוב הנדרש.

מי אשם? ברור שלא חבר המועצה. אשם הוא מי שהורה לו מה שהורה. וכל היודע דבר על זהותו של נותן ההוראה, מתבקש להודיע על כך בדחיפות ויבוא על הברכה. שכן, טובי המוחות מנסים לפצח את החידה, מזה חודשים ארוכים.

אבל שבת היא מלזעוק.

3.

מחלוקת מעניינת נרשמה השבוע בין שני כתבים, האחד צעיר ומתחיל (כשרון מבטיח), השני וותיק מאד. ננסה כאן להכריע בין השניים:

על הפרק: המועמד לנשיאות הצרפתית, עמנואל מקרון.

וכך כתב יצחק פלדמן מ’בקהילה’: “עד לפני מספר חודשים היה עמנואל מקרון אזרח די אלמוני. הוא אמנם שימש בעבר כשר האוצר בממשלתו של נשיא צרפת הנוכחי פרנסואה הולנד, אך דמותו לא תפסה מקום רב בזירה הפוליטית הצרפתית. עובדה זו שיחקה לטובתו: כהונתו של מקרון במשרד הכלכלה הצרפתי נחשבת לכישלון מהדהד”.

המדובר הוא בתפקיד שר כלכלה המקביל לשר אוצר פלוס שר כלכלה כאן בישראל. מקרון כיהן בתפקיד כאחראי על הרפורמות בשוק העבודה אותן ניסה ממשל פרנסואה הולנד לקדם, ללא הצלחה. הולנד ספג הפגנות נזעמות מצד ארגוני עובדים, שמחו על הגמישות שניתנה למעסיקים לפטר ולשכור עובדים, דרך שבה האמין מקרון ככזו שתתניע את הכלכלה הקפואה של צרפת. השניים נכשלו, צריך לומר.

הנה דעתו של אריה זיסמן ב’יתד נאמן’:

“יש המנסים להשוות בכוח בין המועמד המוביל לנשיאות צרפת עמנואל מקרון – צעיר בן 39, לח”כ יאיר לפיד – הרואה עצמו מועמד לראשות ממשלת ישראל. יש לא מעט קווי דמיון בין השניים עד שבחלק מכלי התקשורת קיבל מקרון את הכינוי ‘יאיר לפיד הישראלי’. שניהם – מקרון ולפיד – היו שרי אוצר לשעבר, אחד מוצלח והשני כושל”.

עד כאן דבריו.

אז ככה: ראשית, מקרון היה שר כלכלה ולא שר אוצר, אבל, כאמור, מדובר בתפקיד שמקביל לשר אוצר וכלכלה פה בארץ, כך שלא מדובר בטעות. שנית: אם התכוון זיסמן לומר שמקרון היה שר מוצלח ולפיד כושל, נראה שזה סותר את העובדות הצרפתיות. אילו התכוון לומר שמקרון היה כושל (מה שנכון) ולפיד מוצלח, הרי שזה סותר את העובדות הישראליות.

מן הסתם התכוון לומר כך: “שניהם – מקרון ולפיד – היו שרי אוצר לשעבר, ושניהם – כושלים”…

4.

תראו איזה סיפור מעניין מצאתי בטור ‘הצב”י והצדק’ של  צבי יעקובזון מבקהילה. הסיפור עוסק ביום השנה לפטירתו של הרב יעקב יוסף זצ”ל.

“בבוקרו של יום השלג שב רבינו מתפילת הנץ החמה והתקשר בדרך אל צבי יעקובזון המזכיר של סיעת ש”ס בכנסת. ר’ צבי לא ענה לטלפון ורבינו השאיר לו הודעה בתא הקולי: ‘בוקר טוב, מדבר יעקב יוסף, שלום רב לידידנו אהובנו צביקה. רציתי רק להזכיר… לפני חצי יובל שנים בימים ההם בזמן הזה ירד שלג כבד בירושלים, נשארנו אחרונים בכנסת וידידנו צביקה החזיר אותי הביתה. תודה על כך'”.

ענווה ענקית של יהודי גדול.

5.

בדרך כלל מדור זה אינו עוסק בתיקוני לשון ובזוטות, אלא שהפעם מדובר בכבודו של רבן של כל בני הגולה, כך שחשיבות ההערה, בעצם אמירתה.

אחרי מתיחת הפנים שעשה ‘משפחה’ בקונטרס החדשות, נוסף טור מיוחד המציג לקוראים מהם הטורים בגיליון. אלא שקצת חבל למצוא בטור זה טעות מביכה.

תחת הכותרת “בקשו רחמים”, שימו לב לכיתוב: “תפילות בהיכלי הישיבות ובתי המדרש לרפואתו של מרן הגאון רבי אהרן יהודה לייב בן גיטל פייגא לרפו”ש, תשועת נפשם מיד שונא: מה חושבים רבנים פריז על מועמדותה של לה-פן”.

ועל המבין, תבוא הברכה. אנו לא הצלחנו.

אגב, באותו עמוד בדיוק, בכותרת המשנה, מסופר: “בעקבות הזזת החופשה ליום שני בוטל רבע מכמות האוטובוסים”. בוטל? בוטלה?

גם כותרת המשנה בטורו החדש של אברהם דוב גרינבוים לא זכתה שעורך יגע בה.

לרגע סברתי שפוטרו עורכי משפחה. אז רצתי להציץ, ויש בשפע: עורך ראשי – משה גרילק, עורך – יוסי אליטוב, עורך משנה: אליעזר שולמן, סגני עורך – אריה ארליך ושמעון בריטקופף. ויש גם עורך למגזין.

אבל אולי פשוט חסר מגיה?

6.

בשיטוטי אחר הכתבה הטובה ביותר של השבוע, התלבטתי תחילה בין שתיים.

האחת, במגזין ‘משפחה’ מאת שלומי גיל:

“אחרי שמונה עשר ימי הפלגה מסוכנים בים השחור התפוצץ המנוע של ספינת המעפילים פנצ’ו ו-500 הנוסעים המבוהלים נסחפו עם הרוח והתרסקו אל חופיו של אי בודד בים האגאי. חיים פרקש, אז ילד צעיר משפחה סאטמרית, גילה כי הוא נקלע למלחמת הישרדות על חייו. אבל גם כשחולץ ונשלח לאיטליה נמשך מסע הבלהות והגיע עד עמוק אל תוך-תוכי ההרים האיטלקיים העוינים. שבעים ושבע שנים אחרי חוזר הילד שחגג בר מצווה בסוף העולם אל ימי הדרמה בלב ים”.

סיפורו של ניצול שואה בשם חיים פרקש, בהחלט כתבה מרתקת, רק שליתר בטחון הקשתי את שמו בגוגל ונדהמתי לגלות כתבה דומה להפליא – מחודש ינואר האחרון (מאת יצחק טסלר) באתר Ynet, תחת הכותרת “סיפורה של האונייה פנצ’ו: ‘האיטלקים הצילו את חיינו'”.

מה שהופך את הכתבה ב’משפחה’ לחסרת טעם, בעצם, ולא באשמת הכתב, כי אם של מי ששלח אותו לבצע אותה.

הכתבה השנייה, טובה ומרתקת גם היא, מספרת על הרב יהושע דנציגר, ש”ליד שולחן שבת המשפחתי נשטפות עיניו בדמעות. ‘אני לא רואה אתכם, אני רואה את האחים שלי הי”ד’, הוא מסביר לצאצאיו המשתאים”.

מרתק, לא? אלא שכאן מגיעות השורות היח”צניות. “השבוע, לאחר שהלך לכנס ‘לב לאחים’ לראות בעיניו הדומעות את ‘האברכים שמרבים כבוד שמים’ גולל באוזני ‘יתד השבוע’ את סיפור חייו המצמרר, שיחזר כיצד שרד, יחיד ממשפחתו, את התופת, תוך מסירות נפש לתורה ולמצוות. שב לבית אביו, גירש ממנו את הפולש הגוי, אך עזב כשבידו חליפת בר-המצווה שלו שליוותה אותו כל הדרך לארץ ישראל בה זכה להקים משפחה מפוארת הניצבת בחזית החינוך והקירוב”.

האם הרב דנציגר לא יכול היה לספר את סיפורו כפי שהוא, ובלי ההקשר היח”צני לארגון (החשוב) לב לאחים?

לטעמי האישי, ההקשר הזה פוגם בטיבה של הכתבה עצמה, כתבת מגזין טובה לכשלעצמה. בבחינת, וכל המוסיף (יח”צ) גורע…