סלחנות? החילונים אורחים כאן והם צריכים לחוש שלא בנוח ליד חרדים

מנחם מן
|
א' אייר התשע"ז / 27.04.2017 12:18
חילוני, חרדי
אין לנו זכות 'להכיל' חילולי שבת, ו'להבין' צעיר חילוני שרק רוצה לקנות משהו ביום המקודש • יש לנו חובה מוסרית להתקומם, בדרכי נועם • הם האורחים כאן, והם אלו שצריכים לחוש שלא בנוח

אנחנו סלחנים מדי.

היהדות החרדית סלחנית מדי.

אנחנו מגיבים בשלווה מוזרה לבני אדם המתייחסים בבוז ובשאט נפש לתורה, רק בגלל שהם חילונים. טענת 'אני חילוני', מתקבלת על הדעת בדיוק כמו טענת 'אני צמחוני'.

אה, אוקיי, הוא חילוני, אז מותר לו. שיחלל את השבת, שיאכל את הטריפות, זה מותר לו, הוא חילוני.

יש איזו הרגשה באוויר, שאנחנו בעצם האורחים כאן, במדינת היהודים. ישנה התחושה, כאילו הם הנאורים הגדולים, ואנו הפרימיטיביים מעוטי ההשכלה, שתופסים להם את המקום ומבזבזים להם את האוויר הנקי והטהור, ששייך רק להם. רח"ל.

כמעט תמיד, ירגיש האדם המזוקן ועטויי בגדיי השיריים, לא בנוח ליד החילוני גלוח הראש ונטול הבגדים. כמעט תמיד ירגיש החרדי, טפיל מזיק ומיותר ליד האזרח העובד, שומר החוק.

הסטראוטיפ ההזוי הזה, האיום והנורא הזה, מתחיל לחלחל אט-אט למחזותינו השמורים ביותר. מן תחושה כזאת של "מה לעשות, אמנם אני לא עובד, אבל אני לפחות מכבד זקנים".

אוי לנו ואבוי לראשינו.

אולי כדאי להגיד ולכתוב, את מה שהיה נורא ברור עד לפני כמה שנים.

היהדות החרדית הייתה כאן הרבה לפני כל דבר אחר. היהדות החרדית היא היהדות שבה בחר ה', והיא האותנטית והוותיקה.

החילוניות ופריקת העול, היא חדשנות.

הכת המוזרה הזאת, של מחללי שבת בפרהסיה, של אוכלי נבלות לתיאבון, מגלחים בתער, ומנאפים, שמקיימים ליל הסדר ולא אוכלים חזיר; שתופסים מהיהדות את הזוהר וזורקים אחורה בבוז את העול. אלו שנהנים לרקוד בשמחות יהודיות, ולגחך בבוז על מנהגים נושנים שלא מוצאים חן בעיניהם.

הם הגנבים, הם משני המסורת, והם המיותרים.

הם האורחים כאן, והם אלו שצריכים לחוש שלא בנוח ליד מי ששומר באדיקות על מסורת וחוקים גם כשקשה ומציק.

אין שום הגיון בעולם שבו בחור ישיבה בן שמונה עשרה או תשע עשרה, שמלא כרסו בנשים ונזיקין, ששפתיו בקיאות על פה במסורת היהודית הוותיקה, וידיעותיו התורניות הם לשם ולתפארת – ירגיש נחות דרגה מיהודי חילוני בגיל דומה, רק בגלל שהוא לובש בגדי חאקי ונועל מגפיים גבוהות בקיץ.

החייל ההוא, שמגויס לצבא בעל כורחו ושלא בטובתו, הוא כלי ריק, סדוק ושבור, ליד אותו בן תורה ועלייה, הלן בעומקה של הלכה.

הפטור שניתן לבחורי הישיבות אינו מתנה כזאת או אחרת שקיבלנו, היא מעוגנת בחוק, אם נרצה או לא נרצה, וכוחה גדול בדיוק כמו החוק המקנה סמכות למפקד צבאי לנהוג בחיילים הכפופים אליו ככל העולה על רוחו.

הגיע הזמן להפסיק להתנצל.

ובאותה נשימה הגיע הזמן להפסיק למחול ולהיות סלחניים.

איננו שומרי הדת, או שוטריה. אבל אנחנו בהחלט יהודים קנאים, בניו של מלך העולם. עלינו לחוש מורת רוח מכל סטייה של יהודי בכל מקום בעולם מדרכה של היהדות ומחוקיה.

אין לנו זכות 'להכיל' חילולי שבת, ו'להבין' צעיר חילוני שרק רוצה לקנות משהו ביום המקודש.

יש לנו חובה מוסרית להתקומם, בדרכי נועם, ולדרוש את מה שדורשת ההלכה ודורשת היהדות.

אנחנו יהודים. הם אורחים.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, פגשתי בחור ישיבה שהלך ברחובה של עיר המאוכלסת בציבור שאינו חרדי, ולא עמד בעת צפירת האזעקה.

ניגשתי אליו, וניסיתי לברר מה המניע, מה המניע להתעלם במכוון ולהעלות את חמתם של הרגישים ביום הזה.

תשובתו תפסה אותי כל כך לא מוכן, שרק חייכתי בתגובה.

"אני חילוני", הוא אמר לי.

כשראה שלא הבנתי את תשובתו, הסביר לי בהרווחה. "תבין, אני חילוני בעניינים האלו של הצפירות. גם ביום הזיכרון שיחול בשבוע הבא, לא אעמוד. אני אתאיסט בכל מה שקשור לטקסי הגויים ולחוקותיהם".

תשובתו חידדה לי את כל מה שכתבתי עד עתה.

מדוע אנחנו כל כך סלחניים לטענת 'חילוני' כנגד היהדות, ואילו הציבור החילוני במדינת ישראל לא מוכן לשמוע על 'חילוני' לטקסיו המקודשים?

מהיכן הגיעה הסלחנות שלנו וההבנה שלנו?

נכון, אין לנו בית דין, ואין סנהדרין. אין שופטים ואין שוטרים. אבל יש יהדות, ויש אלוקים!

נשקתי את הבחור על ראשו, והודיתי לו על תשובתו.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: Yoredea.man@gmail.com