הביצה הסרוחה או התרנגולת המכוערת?

להסביר שהרבי מלובביץ’ הוא כן אדם חכם ולהסביר שהדתיים הם לא חיזבאללה – זאת רמת השיח החדשה? זה באמת הוויכוח בין ימין לשמאל ובין דתיים לחילונים?
ידידיה מאיר
כ"ו ניסן התשע"ז / 22.04.2017 22:36
ידידיה מאיר

1.
למרות שחלפו מאז יותר מ-17 שנה, אני זוכר את השיעור הזה כמו היום. גם כי הוא היה השיעור הראשון בקורס הכתבים של עיתון ‘במחנה’, וגם בגלל מה שנאמר בו.

המרצה – החביב מאוד, ממש איש נעים הליכות ומאיר פנים – נכנס לכיתה ואמר שיש כאן מן הסתם הרבה חבר’ה שיודעים לכתוב, אחרת הם לא היו מגיעים לפה, אבל השיעור הראשון בעיתונות הוא לא לדעת מה לכתוב אלא לדעת כמה לכתוב.

אתה יכול לעבוד שעות על כתבה נפלאה, מחכימה, עמוקה – אבל אם היא תהיה ארוכה מדי או קצרה מדי, היא לא תיכנס. כי עיתון לא עשוי רק מכתבות. יש גם מודעות, יש תמונות. מספר העמודים מוגבל. חשוב להקפיד. להבין מה העורך רוצה ממך, מה העיתון צריך, ולתת את המוצר המדויק.

ולכן, הוא אמר, כדי שתפנימו את זה, אני נותן לכם עכשיו תרגיל ראשון. תכתבו לי מאמר, ממש לא משנה על מה. לא התוכן הוא העיקר אלא הצורה. הטקסט חייב לכלול בדיוק 200 מילים. לא מילה יותר ולא מילה פחות.

האמת היא שזה היה מאתגר. עד לרגע ההוא לא ממש הכרתי את הפונקציה של “ספירת מילים” בוורד. כלומר, ידעתי שיש משהו כזה, אבל הוא היה בשבילי כמו הכיתוב 'הסנקה לספרינקלרים'. אני רואה את זה בכל מקום, זה כנראה משהו מאוד חשוב, אבל אין לי מושג באמת מה זה.

בסופו של דבר עמדתי במשימה החינוכית. אני לא מצליח להיזכר עכשיו על מה כתבתי. כאמור, זה לא היה חשוב. אבל הגעתי למספר המבוקש: 200 . בול.

מאז, המרצה ההוא הפך אצלי בלי ידיעתו לסמל. אחריו באו עוד מורים לכתיבה, בקורס של ‘במחנה’ ובכלל, אבל הוא היה הראשון שלימד אותי שבעיתונות לא עוסקים קודם כל בתוכן.

למרצה החביב ההוא לתקשורת קראו יוסי קליין.

אין לי מושג כמה מילים מנה המאמר האחרון שלו ב’הארץ’, שבו קבע שהדתיים הלאומיים גרועים יותר מהחיזבאללה. זה לא משנה.

שני דברים חשבתי לעצמי כששמעתי על השערורייה שיצר: התוכן כן חשוב יותר ממספר המילים, ונחמדות וחביבות זה לא הכול בחיים.

והאמת?

עלתה בי עוד מחשבה קטנה: האם אני הדתי היחיד שהוא הכיר מקרוב, מאז ועד היום – וזה הבסיס למאמר שלו – או שהוא הספיק להכיר מאז עוד הרבה חובשי כיפות ועל סמך המפגש איתם הגיע למסקנותיו הנחרצות?

לא ברור איזו אופציה יותר עצובה.

2.
את הידיעה על סערת יוסי קליין קיבלתי באחד הבקרים של חול המועד.

אני לא זוכר באיזה יום בדיוק ואיפה הייתי, כי הכול מתבלבל לי. זמנים זה משהו ששייך לעולם היומיום, לשגרה היציבה. בחופשה, כידוע, אין מוקדם ומאוחר. לילה כיום יאיר, ויום כלילה יחשיך. אני רק זוכר שהילדים היו עם מצופים כתומים והיה באוויר ניחוח חזק של כלור. אה, כן, זה היה בבריכה של מלון ניר עציון.

אבל רגע, שלא תחשבו שכשאני כותב שהייתי בבריכה זה אומר שהייתי ממש בתוך המים. מה פתאום. שנים לא הייתי ממש בתוך בריכה. למי יש כוח לכל הפרוצדורה הזאת. לעבור לבגד ים, להתקלח לפני, לרוץ יחף על מרצפות לוהטות, לרעוד מקור בכניסה למים, להתקלח אחרי, לרעוד מקור ביציאה מהמים.

שיוסי קליין ילך לבריכה.

3423

אבל ילדים, משום מה, מאוד אוהבים את כל התהליך הזה שתואר כאן. מה זה אוהבים? אצלנו הם פשוט מכורים לבריכה. משננים בעל פה טבלאות שלמות של מועדי שחייה במלון. הלוואי שאת חד גדיא היו יודעים ככה.

אז מה עושים? בדיוק בשביל זה יש הסכמים. אנחנו חיים היום בעידן של גישור. לא כל קונפליקט צריך להוביל לעימות.

ובכן, החוזה שלי עם ילדיי פשוט מאוד: אני לוקח אותם לבריכה מתי שרק ירצו, והם בתמורה מתחייבים לתת לי שם שקט מוחלט. זה שאני לא נכנס למים – זה ברור. מי בכלל מדבר על זה. מה שכן נתון למו”מ הוא מספר הפעמים שמותר להם לקרוא לי להסתכל עליהם עומדים על הראש בתוך המים – ולגרום לי להתקף חרדה.

אנחנו מסדירים את הדברים מראש, והם בהחלט מכבדים הסכמים. כך שאני יושב לי בצד על כיסא נוח, קורא ספר או עיתון ויכול ליהנות משקט וריכוז מוחלט, בין הפעמים שאני מוקפץ בבהלה לקחת אותם בריצה מהירה מהמים לשירותים שבמלתחות הרחוקות.

3.
ובתוך כל זה מגיע הווצאפ עם המאמר הבאמת מקומם של יוסי קליין. אני מבין את זה כבר מציטוט אחד שמופיע בכותרת, אבל יש לי רגע להחליט: לפתוח או לא לפתוח. כלומר ללחוץ על הלינק ולהיכנס למאמר המלא, להיכנס לבריכה המלוכלכת הזאת ולהתחיל לצלול, או להסתפק בשורה שכבר קראתי.

האמת שהדילמה הזאת קיימת אצלי תמיד. בכל פעם שכל סדר היום במדינת ישראל משתנה – וזה קורה לאחרונה בתדירות מאוד מאוד גבוהה – בגלל מישהו גס-רוח או גס-שכל או שניהם שכותב או אומר משהו מגעיל, אני שואל את עצמי האם אני הולך להקדיש לו עכשיו את הדברים הכי יקרים בחיי? אולי זה נשמע קצת מוגזם.

אבל כן, אם פורטים את זה לפרטים, אלה באמת הדברים הכי יקרים שיש לנו: קודם כול הזמן. בזמן קריאת מאמר שמעצבן אותנו אנחנו יכולים לקרוא מאמר שמשמח אותנו. או לשמוע שיר שמשמח אותנו. או אפילו לא לקרוא ולא לשמוע ולא לקלוט שום מידע חדש, אלא סתם לשבת רגע בשקט.

אין ברירה, בעידן שבו אנחנו מוצפים כל שנייה בעוד מאמר ועוד כותרת ועוד תמונה ועוד ציוץ – חייבים להיות בררניים.

איפה הימים שבהם בזבוז הזמן של קריאת עיתון היה כאורך בזבוז הזמן של קריאת עיתון? הרי בימינו אפשר להקדיש לזה את כל היום וכל הלילה, פשוטו כמשמעו. אבל מעל הכול, האם אני הולך להקדיש לכל כותב אלמוני, או אפילו מפורסם, את מחשבותיי, את לבי, את עצביי, את ה'מוחין' שלי? למה? למה זה מגיע לו? למה מי הוא שישתלט לי עכשיו על כל סדר היום?

ומצד שני, אני תמיד חושב לעצמי, זה לא כל כך פשוט. אולי צריכים לענות לו? הרי יש דברים שאסור להתעלם מהם. חייבים להשיב מלחמה שערה. בשביל מה יש לי תוכנית ברדיו? טור בעיתון? אלא שהפעם לא היה לי לא טור ולא תוכנית. סערת יוסי קליין פרצה לחיינו כידוע באמצע חופשת חול המועד, בדיוק כשהמציל אמר שצריך לצאת מהמים כי זמן הרחצה של הגברים בבריכה נגמר, ברוך השם.

אגב, לפוליטיקאים אין ילדים ונכדים וחול המועד? מה פשר ההתנפלות שלהם על כל אמירה טיפשית כזאת?

תוך זמן כל כך קצר טרחו ליברמן, נתניהו ואפילו ריבלין לגנות ולחרף ולגדף את קליין, שעד אותו בוקר, בואו נודה, אף אחד מהם לא בדיוק זכר מי הוא. או שאולי זו בעצם הדרך שלהם לברוח מהמשפחתיות הקסומה אבל גם המתישה של החגים? “עכשיו תורך להשגיח עליהם בטרמפולינה, אני צריך להוציא הודעת גינוי דחופה”.

4.
אז בינתיים לא קראתי את יוסי קליין. ולמחרת בבריכה – אותה שעה, אותם מצופים, אותו כלור, אבל מאמר חדש ב’הארץ’. רוגל אלפר במתקפה על חב”ד והרבי מלובביץ’. ושוב, הכותרת של המאמר כבר סיפרה לי הכול. ושוב, חשבתי האם בכלל לפתוח ולהתעצבן. אולי המצאתי ז’אנר חדש, קריאת כותרות בלבד? תכל’ס, זה מספיק.

מה שכן, הפעם התקדמנו. במקרה הזה היה ברור לי שהדברים פשוט לא ראויים לתגובה. אני לא יודע אם בגלל גסות הרוח של אלפר, שהצליח לשבור גם את השיאים של עצמו, או רק בגלל שהדברים באו יום אחרי הפיכסה של קליין.

מה קדם למה, הביצה הסרוחה או התרנגולת המכוערת?

ובדיוק אז, צצה בחיי עוד שאלה שאין לי דרך לענות עליה: הילד יצא מהבריכה וביקש-דרש לקנות קרטיב בקיוסק, למרות שהרגע נגמרה ארוחת הבוקר. לא ידעתי אם להיענות לבקשתו (במלונות אתה הרי אוכל כמו גמל, פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב, ולילדים קשה למלא ככה את הבטן), וגם לא ידעתי מה יבקש-ידרוש אחיו לקנות לו ברגע שרק יפסיק כבר את העמידה המפחידה הזאת על הראש במים.

הילד ראה שאני קורא משהו בעצבים בסלולרי, ושאל על מה ולמה. רציתי להגיד לו שאני באמצע העבודה, כי זה הרי חלק מהעבודה של אבא, להגיב לסדר היום התקשורתי, לא? אבל התביישתי.

להסביר שהרבי מלובביץ’ הוא כן אדם חכם ולהסביר שהדתיים הם לא חיזבאללה – זאת רמת השיח החדשה? זה באמת הוויכוח בין ימין לשמאל ובין דתיים לחילונים? אחרי שכל הציונות הדתית נסחפה לכתוש את יוסי קליין, קיוויתי שאף חב”דניק לא יתפתה עכשיו לכתוב מאמר מלומד שבו יסביר כמה אלפר טועה וכמה הרבי אהב כל יהודי. והתעלמת. ימה וקדמה צפונה ונגבה.

הרי מחר יתפרסם עוד מאמר כזה, ואחר כך עוד אחד. ל”ג בעומר לפנינו (איזו פגאניות), ואז שבועות (מה בכלל קיבלנו שם, בהר סיני?), שלא לדבר על היום שבו יצוינו חמישים שנה לניצחון במלחמת ששת הימים (סליחה, לאסון הנורא).

אתם יכולים לדמיין מה כל זה עושה לאנשים מסוימים. חילופי האליטות והשינויים הדמוגרפיים גורמים לחילוניות הקיצונית ולשמאלנות הקיצונית לאבד את זה לגמרי. אי אפשר להתייחס לכל גיבוב מילים כזה כל כך ברצינות, בחרון-אף קדוש. לא ראש הממשלה, לא הנשיא, וגם לא אנחנו.

צריך שניים לעימות, ובלי צומי מאיתנו – הרבה מהטענות המופרכות האלה פשוט יתנדפו כלא היו. אז האם אנחנו בטוחים שאנחנו רוצים להיות צד? שזו הדרך הנכונה להתמודד? או שאולי אנחנו צריכים פשוט להגיד למי שמולנו: צאו כבר מהמים הרדודים.

• הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
    שפתיים יישק
    27/04/2017 15:58
    ישעיה
  1. שווה כל רגע וכל מילה, ואפילו לא ספרתי.