1.
מה יותר מעצבן מזה שהילד שלך אומר לך בחופש שוב ושוב ““משעמם לי”? – זה שהילד של השכנים אומר לך “משעמם לי”.
בדיוק בגלל זה, כשהבת שלנו ביקשה רשות לעשות קייטנת פסח שכונתית בביתנו, אמרנו לה לא.
נכון, אבק זה לא חמץ והילדים הם לא קורבן פסח, אבל מי צריך בערב החג עוד עיזים, סליחה, ילדים, בבית.
2.
עוד אחזור לעניין הקייטנה, אבל רגע, כבר כתבתי ארבע שורות בטור בלי שהזכרתי את התאגיד. וכידוע, כל שלא אמר שלושה דברים אלה לא יצא ידי חובתו: התאגיד, התאגיד, התאגיד.
מדהים שאחרי כל המלל שנכתב ונאמר בשבועות האחרונים על סאגת התאגיד, איש לא כתב על הנקודה שאני מבקש להעלות כאן. לדעתי, היא הציר המרכזי בסיפור.
כולם דיברו, ובצדק, על האובססיה של נתניהו לתקשורת. זה באמת ראוי לציון. הרי אתה ראש הממשלה. זכית בשלושים מנדטים בבחירות האחרונות. אז במה אתה מתעסק? ואם כבר להתעסק, למה בכזה חוסר קלאסה? לדעתי ההתנהלות הגלויה של נתניהו עם התאגיד הייתה מביכה לא פחות מההתנהלות הנסתרת שלו עם נוני מוזס.
למה להשמיד כלי תקשורת שדווקא אמור היה לאזן טיפה את התמונה? גם אני הייתי בתאגיד בפגישות ובדיונים. כן, הציעו גם לי להצטרף. ומההיכרות השטחית שלי עם ראשיו, נראה לי שהם באמת ניסו ליצור משהו קצת אחר בתקשורת הישראלית, לא עוד מעוז אשכנזי-חילוני-שמאלני. הם לא חיפשו רק עלי תאנה.
אבל לא זה הסיפור. אוקי, הבנו. לנתניהו יש אובססיה לתקשורת.
אבל למה אף אחד לא מדבר על האובססיה של התקשורת לתקשורת? כבר כמה שבועות התקשורת לא מפסיקה לעסוק בעצמה. יום אחרי יום, הכותרת הראשית בתקשורת היא התקשורת.
אני לא מדבר רק על אייטמים שעניינם הספציפי הוא נתניהו, כחלון והתאגיד, אלא בכלל, לאחרונה, בכל ריאיון עם מישהו, לא משנה על מה, תמיד הוא יהיה חייב באיזשהו שלב לתת דין וחשבון על עמדתו ביחס לתאגיד. מין שאלה זהה כזאת (אולי יותר מדויק: שאלת ראש הממשלה) שאי אפשר בלעדיה.
כל אחד צריך לעמוד ולהכריז שאנחנו טורקיה, או איראן, ושאין פה תקשורת חופשית. ובכן, יש פה תקשורת כל כך חופשית, ש‑24 שעות ביממה היא מכריזה שהיא לא חופשית.
ולמה? כי התקשורת – וסליחה על ההכללה, ברור שיש גם יוצאים מן הכלל – לא חיה באמת את המציאות. היא חיה את עצמה. את הבועה שלה.
ומה הנושא המרכזי והבלעדי עכשיו בבועה שלה? התאגיד. אם כן, ברור שעל זה צריך לדבר ולדווח ללא הפסקה.
מדוע לא נשאל את המרואיינים שלנו, למשל, איך הם מסתדרים עם החופש הגדול הזה של פסח? גם שיא הלחץ וגם פתאום כל הילדים בבית. זה הרי מעסיק את המאזינים/צופים/קוראים פי אלף מכן תאגיד לא תאגיד.
אז זהו, ששם בתקשורת לא מבינים את מה שכל כך פשוט לכולנו. לכן הם מעלים לעוד ריאיון את ח”כ דוד ביטן, שכבר משתעמם מעצמו.
הקו האחיד הזה שאנחנו שומעים וקוראים שנים – ביחס לבג”צ, ביחס ליהדות, ביחס להתנתקות, ביחס לכל סוגיה – מפי כל אלו שמדברים פתאום על חופש הביטוי, הוא לא איזו אג’נדה שמישהו מכתיב מלמעלה. זה פשוט קורה באופן טבעי. אין בכלל צורך שמישהו יכוון את כולם לכיוון מסוים.
האם יש מישהו שמתווה את האג’נדה של בטאון חסידי צאנז? מישהו שאומר בכל שבוע לעורכים ולכתבים: “חבר’ה, תביאו לי חומר על צאנז”? ברור שלא. פשוט כל העורכים והכתבים הם חסידי צאנז אז העיתון הוא צאנז.
כך גם בתקשורת.
אז פלא שאף אחד מפשוטי העם לא באמת הזדעזע כשנתניהו סגר את רשות השידור לטובת התאגיד? פלא שאף אחד מפשוטי העם לא באמת הזדעזע כשנתניהו סגר את התאגיד לטובת רשות השידור?
3.
אבל יש, כאמור, גם יוצאים מהכלל. הנה אחד כזה שבלט בימים האחרונים. פעמיים אפילו.
קודם כול, גילוי נאות: הסיכוי שתשמעו ממני מילים טובות על כתב לענייני דתות שואף לאפס. לא כי אין אנשים טובים בתפקיד הזה. יש, ואני מכיר כמה אישית. אבל התפקיד הזה לא טוב. הכתב לענייני איכות הסביבה אמור לסקר את התחום מתוך אכפתיות ואהדה לאיכות הסביבה. הכתב לענייני בריאות אמור לסקר את התחום מתוך דאגה למערכת הבריאות.
כמובן שיש אייטמים בעד ואייטמים נגד, העיתון הוא לא משרד יח”צ, אבל בדרך כלל הכתב מלהיב אותך כלפי התחום שלו, מכלכלה ועד ספורט.
כתב לענייני דתות, לעומת זאת, בדרך כלל נדרש לספר מה רע אצל הדוסים. כן, אני יודע, פעם בשנה תהיה איזו כתבה על כך שהם תורמים כל היום כליות, יופי, אבל בדרך כלל היהדות תוצג תמיד כבעיה, לא כפתרון. כי בעומק, הרבה יותר משהתקשורת שמאלנית (והיא שמאלנית), היא חילונית.
האמת היא שקצת קשה לי לשפוט את כל הכתבים לענייני מה-רע-בחרדים, כי הרי מי מספק להם את כל הזבל הכי עסיסי ועדכני? אנשים מתוך המגזר.
איך אמר ג’קי לוי לפני שנים? יש כתבים לענייני חרדים, ויש חרדים לענייני כתבים. וזה עוד היה לפני הפריחה המופלאה של עולם הנייעס והאתרים החרדיים.
הרי מה המקור של אחוז דרמטי מהידיעות על מחלוקות מקושקשות, פסקי הלכה ביזאריים ובאופן כללי גועל נפש חרדי? האתרים החרדיים. הכול נמצא שם, הושט היד וגע. אז מה אנחנו רוצים מהכתבים בתקשורת הכללית? שלא יצטרפו לחגיגת הרייטינג? שיהיה להם אומץ ללכת נגד הזרם ולדבר עם ברק בעיניים על שבת ותורה, ממש כמו שעמיתיהם מדברים על המונדיאל והאולימפיאדה?
4.
אבל יהודה שלזינגר, הכתב לענייני חרדים של ‘ישראל היום’, מוציא עצמו מן הכלל.
אני ממש לא עוקב אחרי כל עבודתו העיתונאית, ואולי בדיוק השבוע הוא יפרסם פתאום כתבת עשרה עמודים תחת הכותרת “בלעדי: דב הלברטל מדבר על הכול”, אבל שתי כתבות שלו בימים האחרונים הוכיחו שאפשר גם אחרת.
בשבוע שבו כל התקשורת דשה באמירות של הרב לוינשטיין, הרבה אחרי שכבר התנצל על הסגנון, גם בריאיון וגם במכתב לבוגרי עלי, שליזנגר פשוט בדק מה קורה בשטח וחזר עם מסמך מזעזע. לא פחות.
מעבר לתוכן של הכתבה, מה שראוי לציון הוא הטון הכללי, הכותרות, העריכה. בדרך כלל בדיווחים מהסוג הזה, הכול מלא לגלוג ובוז. מין נימה כזאת שמציגה את הצד השמרני, זה שבסך הכול רוצה שצה”ל ימשיך להתנהל בדיוק כמו בעשרות השנים האחרונות – כחשוך ופרימיטיבי.
הכתבה הזאת הייתה ממש חידוש: היא הביאה נטו עדויות של לוחמים, חיילים וקצינים, שצריכים להתמודד עם המציאות הבלתי אפשרית של השלטת הפמיניזם הקנאי על צה”ל. בלי להביע עמדה. יקרא הציבור וישפוט.
אני לא זוכר תקדים עיתונאי כזה.
הדיווח השני עסק גם הוא בצה”ל, אבל מזווית אחרת לגמרי: ידיעה קצרה עם פרטים על ההפגנות האלימות של הימים האחרונים נגד הגיוס. הכתבה שלו על חסימות כבישים בירושלים ובכביש 4 הסתיימה במילים הבאות: “יש לציין כי המפגינים הללו לא משתייכים למיינסטרים החרדי, אלא מדובר בקומץ של אנשי הפלג הירושלמי שמנסים לבדל עצמם מהזרם המרכזי ומעוררים כעס בעיקר מצד הציבור החרדי, שגם נפגע מההפגנות שנערכות בשכונות החרדיות וגם נפגע תדמיתית כאשר הציבור הישראלי לא מבדיל בין הזרמים השונים”.
שכויח, יהודה. מעולם לא חשבתי שדיווחים על פריצת כל הגבולות בצה”ל ועל הפגנות אלימות של חרדים, יגרמו לי לכזאת נחת.
5.
טוב, הבטחתי לחזור לקייטנת פסח, אבל תראו מה קרה לי: גם אני עסקתי בתקשורת במקום בחיים עצמם.
האמת היא שכבר לא נשאר הרבה מקום, אז אומר את זה בקצרה: בסופו של דבר לא עמדנו בלחץ של הילדה, ולמרות כל החששות, הרשינו לה לעשות בביתנו קייטנה לילדי השכנים. ותשמעו, נראה לי שעליתי על סטראט-אפ חינוכי. הדרך הכי טובה לתת לילדיך עניין ומשמעות בחופש (וכנראה שגם בחיים בכלל) היא לתת להם לתת עניין ומשמעות בחופש (וכנראה שגם בחיים בכלל) של ילדים אחרים. גם אם זה משאיר פירורים וקצת גואש.
ראיתי מול עיניי איך במקום למרוח את החופש, אפשר למלא אותו בעשייה, ואיך, כשאתה אחראי על מישהו אחר, אתה בעצמך משתפר וגדל. היא תלתה מודעות והכינה משחקים, צלצלה לאימהות וגבתה תשלומים, ולמרות שזה חופש – היא בעצם למדה המון.
וגם אני למדתי משהו: אין לך בן חורין אלא מי שלוקח אחריות.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’