לחסל את המתווה לחיסול התאגיד

נתניהו נוהג להתקשר באובססיביות לבעלי המניות של כלי התקשורת השונים. לבקש, לאיים, להבטיח • מן הסתם, הוא חרד מהאפשרות שיהיה גוף תקשורת שלא יהיה לו למי להתקשר
רביב דרוקר
י' ניסן התשע"ז / 05.04.2017 22:42
רביב דרוקר

יש הרבה צדק במאמר המערכת של 'הארץ'. אין טעם לזרוק מאות מיליוני שקלים על תאגיד שידור ציבורי, שהפוליטיקאים מקימים. הם לעולם לא ייתנו לו להיות עצמאי, בטח אם מדובר בבנימין נתניהו.

אלא שזה קרה. חמק או לא חמק. יש תאגיד כזה, יש חוק, יש כסף, יש כבר תאגיד, עכשיו השאלה היא אם להיכנע ל"דיל המסריח" של באב"ד-פילבר-יריב לוין-כחלון-נתניהו, או לנסות לפחות להילחם.

מדינות עצמאיות, נהג להגיד אהוד ברק, כנראה מעדיפות לקום כתוצאה מדם, ממאבק. תאגידי שידור ציבוריים עצמאיים, כנראה, לא קמים אלא כתוצאה מזיעה, ממאבק.

לכחלון לא חשובה העצמאות והביקורתיות של השידור הציבורי. באב"ד לא באמת מבין על מה חתם. יריב לוין יודע תמיד להתייצב לטובת כוחות הדיכוי, פילבר משרת של נתניהו ונתניהו הוא נתניהו, אבל רבאק, מה זה משנה? מה זה יעזור לזרוק בוץ על הכבשים השתקניות בנט, דרעי וליברמן? גם הכתישה של גלעד ארדן לא תעזור.

לפני 30 שנה התפטר מישה ארנס מן הממשלה כי חיסלו את פרויקט הדגל שלו, מטוס הלביא (שם זה היה מטעמים ענייניים). מה לעשות, ארדן הוא לא מישה ארנס. עוד יבוא יום וכול החבורה המפוחדת הזאת תתבייש בתפקידה ותנסה לגמד ולהצניע אותו, אבל זה הדבר הכי פחות חשוב עכשיו.

מה שחשוב זה שאפשר לנצח את המתווה המטורלל שהורכב בלילה בין רביעי לחמישי.

הוא בעייתי משפטית, כמעט בלתי ניתן ליישום מעשי – ועולה המון כסף. צריך רק להאמין בכוחה של המחאה הציבורית.

לא לבוא להפגנות כדי לסמן וי, לא להגיד בייאוש שלציבור לא אכפת וזה לא מעניין אף אחד וכול כדורי החולשה הללו, שעליהם נבנה שלטון נתניהו.

צריך להפגין מחוץ לכל אחד מהבית של השותפים לדיל המסריח הזה, צריך ללכת לבתי משפט, לבתי דין לעבודה, לגייס את כל כלי התקשורת למאבק כזה, זה מאבק שאין בו ימין ושמאל.

מעטים המאבקים שהם כל כך שחור ולבן. לצד המחסל אין אפילו נימוק לכאורה. כחלון ומנדלבליט לא הצליחו לגייס ביום חמישי טיעון רבע סביר לטובת הטירוף הזה, חוץ מ"מה אתם רוצים מאיתנו? מנענו טירוף הרבה יותר קשה".

הדבר האחרון שאפשר להגיד על תאגיד השידור זה שהוא שמאלני, חילוני ותל אביבי.

ראשיו גייסו לו, בצדק, הרכב אנושי יותר מגוון מכול כלי תקשורת אחר. פה זה לא מאבק של הימין נגד האליטה התקשורתית השמאלנית. פה זה המאבק של נתניהו נגד האפשרות שיהיה גוף תקשורת חזק ועצמאי, שיבקר את השלטון.

נתניהו נוהג להתקשר באובססיביות לבעלי המניות של כלי התקשורת השונים. לבקש, לאיים, להבטיח. ברקע תמיד נמצאים שאר האינטרסים העסקיים של אותו בעל מניות.

מן הסתם, הוא חרד מהאפשרות שיהיה גוף תקשורת שלא יהיה לו למי להתקשר. ושלא יערפלו אתכם בקשקושים – אם לא יקום שידור ציבורי עצמאי בסיבוב הזה, הוא כבר לא יקום שנים ארוכות.

מי יילך עוד פעם להרפתקאה הזאת? מי ייתן לה כסף? במידה רבה, זה עכשיו או לעולם לא.

חלק מאנשי התקשורת, שאמורים להוביל את המהלך הזה, כבר מוכים וספקניים. מה זה יעזור? מה כבר יכול לקרות?

אז קודם כול, יכולים לקרות המון דברים.

ח"כ יהודה גליק כבר חצי מתנגד. אולי יימצא עוד איזה גיבור או שניים בקואליציה. בנט עשוי להתעורר פתאום. אולי גלעד ארדן ייזכר במוטיבציות הבסיסיות שלו.

ביהמ"ש העליון יכול להתחיל להקשות על מחלקת הבג"צים בשאלות ביקורתיות ובצווי מניעה. האופוזיציה אולי תתאחד סוף סוף סביב משהו ותרים מאבק ראוי לשמו. כחלון עשוי להתחרט, ואגף התקציבים באוצר יידע להראות מה המשמעות הכלכלית האמיתית של המתווה החדש.

אם לא עובר החוק החדש עד סוף אפריל, התאגיד מתחיל לשדר במתכונת הקיימת.

ונאמר שנפסיד.

אז מה? השתתפתי בעבר בכול מחאות ערוץ 10 נגד סגירתו. זה היה מאבק חשוב, אם כי פחות קריטי מהמאבק הנוכחי. גם במאבק ההוא היה נדמה לפעמים שאף אחד לא מתעניין והציבור נגדנו ואין סיכוי לנצח, אבל כול הזמן שיננו לעצמנו מנטרה אחת – אם נמות, לפחות נדע שעשינו כל מה שיכולנו.

מתוך הבלוג של רביב דרוקר. המאמר התפרסם ב'הארץ'

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות