למה כולם באים לסיור דווקא במאה שערים? • הטור של סיון רהב מאיר

מה פשר האובססיה כלפיהם. הרי לא מדובר בקבוצה גדולה או מייצגת. להיפך. זהו פחות מאחוז מכלל המגזר החרדי • האם השתחררנו ממצרים רק עבור אירוע גסטרונומי ובדיחות על החמות?
סיון רהב מאיר
ו' ניסן התשע"ז / 01.04.2017 21:54
סיון רהב מאיר

1.

מכינות קדם צבאיות, תיכוניסטים, סטודנטים, חיילים. זה קורה עם כולם. יוצא לי להרצות לא מעט מול קבוצות כאלה כשהן מבקרות בירושלים.

כשאני מתעניינת מה עוד מתכננים לעשות ביממה או שתיים שלהם בעיר, הם בדרך כלל מספרים על ההרצאות שהם שומעים, וגם על ביקור בשוק מחנה יהודה, יד ושם, בית המשפט העליון או הכנסת. אבל אז הם מוסיפים פתאום במסתוריות, בעיניים בורקות ובטון של ציפייה: "ויש לנו גם סיור במאה שערים!"

מאה שערים נוסדה על ידי קבוצה חרדית-חלוצית ייחודית, ובין בוניה היו יוסף ריבלין ויואל משה סלומון. זו הייתה השכונה הגדולה והמרוחקת ביותר שנבנתה מחוץ לעיר העתיקה, ואנשי היישוב הישן שהקימו אותה נחשבו לאמיצים, כי הם העזו גם לישון בה.

היום הרוח שם שונה. השכונה מהווה מעוז של הקהילות הקיצוניות ביותר, שמכונות "העדה החרדית" (להבדיל מ"המגזר החרדי" או "החרדים") כמו סאטמר ונטורי קרתא.

בניגוד לרוב הציבור החרדי, האידיאולוגיה השלטת במאה שערים היא אנטי ציונית.

הם לא מצביעים לכנסת, לא מקבלים תקציבים מהמדינה, מתנגדים בחריפות למדינה ולצבא ולא מהססים לכנות אותם בכינויי גנאי וגם לצאת להפגנות שגולשות לעתים לאלימות, כפי שראינו השבוע.

בשוליים של השוליים, יש שם גם משפחות שלא הולכות לכותל ואפילו לא מחזיקות תעודות זהות, כדי להתבדל כמה שניתן מהמדינה. זו זכותם, השאלה מה פשר האובססיה כלפיהם. הרי לא מדובר בקבוצה גדולה או מייצגת. להיפך. זהו פחות מאחוז מכלל המגזר החרדי, המונה קרוב למיליון איש.

כל רחוב בבני ברק משקף יותר את המיינסטרים, וכך גם הריכוזים החרדיים בערים כמו רחובות או חיפה, או ערים חדשות יחסית כמו אלעד או ביתר עלית.

למה אף אחד לא יוצא לסיור לשם? כי זה משעמם. אפשר לפגוש שם סתם אנשים שלומדים ועובדים, בלי פשקווילים על הקירות ובלי פרובוקציות עסיסיות. שם עוד ידברו עם האורחים על התורה עצמה ועל יחסי דתיים וחילוניים, ולא על למה לא לקבל כספי ביטוח לאומי מהמשטר הציוני.

שם אין כמעט סיכוי להיקלע להפגנה סוערת או להיתקל בשלט שמודיע איך בדיוק להתלבש. ואנחנו הרי רוצים לחזור הביתה עם תחושת אקסטרים.

במאה שערים, לעומת זאת, יש כבר תעשייה שלמה של מדריכי טיולים ואפילו חברות מסחריות שעוסקות בכך.

יש 'טישים' שאפשר להגיע אליהם ומשפחות לבביות שמארחות לסעודה (אלה דווקא החלקים היפים בסיור), ויש גם כמה גיבורים מקומיים שנותנים הרצאות ומדהימים את השומעים בקיצוניותם.

מאות אנשים חוזרים הביתה מדי שבוע וחושבים שהם "הכירו את החרדים". אינספור ישראלים (חילונים ודתיים) וגם תיירים כבר עברו את המסלול הזה, וגם שילמו עליו. לא נעים לקלקל את החוויה, אבל הדבר משול למפגש עם בנצי גופשטיין כ"סיור להכרת הציונות הדתית" או לפגישה עם פרופ' אמיר חצרוני כ"מפגש עם החילונים בישראל".

2.

עוד ועוד הודעות לעיתונות הגיעו השבוע לתיבת המייל שלי.

הכותרת הראשונה הייתה: כמה כסף מקבלים העובדים במשק כשי לחג הפסח? הטקסט הפרסומי סיפר לציבור שהמתנה הממוצעת במשק היא 262 ש"ח. רוב העובדים, מתברר, מעדיפים מתנה מוחשית ולא תלושים שבסופו של דבר נבלעים בהוצאות השוטפות שלהם.

בסוף ההודעה הוצע כמובן לראיין מומחה לקראת החג.

אחר כך הגיעה פנייה מדוברת האיגוד הישראלי לכירורגיה פלסטית. "הניתוחים הפלסטיים צוברים תאוצה לקראת פסח!", בישרה הכותרת ובהמשך נכתב: "הנוהג של צעירים להעלות צילומי סלפי לאינסטגרם, לפייסבוק ולסנאפצ'ט מגבירים את חשיבות המראה החיצוני ופסח הוא ההזדמנות לניתוח פלסטי. בקרב בני נוער הניתוח המוביל בחופשת הפסח השנה הוא ניתוח אף ואוזניים. האם תרצו לראיין את יו"ר האיגוד הישראלי לכירורגיה פלסטית בנושא לקראת החג?"

זה עוד לא הסוף.

"הפתרון לקראת פסח – חדר זעם!", הודיע המייל השלישי. "פסח בפתח ועלינו לפרוק את המתחים שמצטברים. בימים אלה, אחרי טרנד 'חדרי הבריחה' שהגיע לישראל, מגיע אלינו גם 'חדר זעם' ראשון. המשתמש מקבל כפפות, אפוד וקסדת מגן שמגנים עליו בזמן שהוא שובר חפצים, ובסיום הוא מקבל תיעוד בווידאו של התקף הזעם שלו".

כל הנושאים האלה יעלו מן הסתם בדיווחי החג בימים הקרובים. כמה כסף קיבלנו, איזה אף חדש בחרנו וכמה זעם פרקנו. בהמשך בטח נשמע כמה קלוריות נאכל בליל הסדר, ונתעדכן שהשעבוד במצרים הוא כלום לעומת הפקקים הצפויים לחג.

זהו? ומה עוד? איפה פסח עצמו?

אם חייזר היה נוחת פה הוא לא היה לומד מפס הקול הזה שום דבר על מהותו של פסח, על מה שבאמת קורה כאן עכשיו. על עבדות וחירות, שעבוד וגאולה, חינוך הילדים, הגדה של פסח, הולדתו של עם ישראל.

זה הסיפור הכי עתיק והכי חדשני, על עם צעיר ויצירתי שמשתחרר משליטה של אימפריה זרה ומושחתת ויוצא לארץ חדשה עם תורה חדשה.

הסיפור הזה החזיק אותנו אלפי שנים בגלות, שם סיימנו כל שנה את ליל הסדר ב"לשנה הבאה בירושלים". למה כשהגענו אליה, הוא הפך לזמן שבו בעיקר משווים מחירים של חופשות בחו"ל או סלי מזון לחג, ולמועד שבו יועצי תקשורת מתחרים בגימיקים שהם מנסים למכור?

האם השתחררנו ממצרים רק עבור אירוע גסטרונומי ובדיחות על החמות? למה להוציא לפסח את הנשמה?

פסח אינו חריג. זו תופעה שיטתית שבה כל החגים הופכים לאירוע קולינרי, כלכלי או בלייני, תוך התעלמות מהמימד האמיתי שלהם. האם היהדות, התכנים והמורשת הם רק נחלת בית הכנסת ושולחן החג הביתי, שם הם מככבים אצל רוב הישראלים, אבל התקשורת חייבת להיות קפיטליסטית, מסחרית וליברלית ומנותקת לגמרי מהדופק הזה?

אולי אם רבים ישאלו את הקושיות האלה המצב ישתנה, ונצא עוד קצת מעבדות לחירות.

בינתיים הגיע עוד מייל: הצעה לראיין עורך דין על מכת הגירושים אחרי החג.

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות