למה הגבירים שנכנסו למלון גילו שאין מפות

מה עם יום האישה הרגילה? • הטכנולוגיה הפכה את חיינו לעיסה אחת • השבת חמקה לנתניהו בגלל התאגיד • וכך גייסו כסך ליהודים רעבים לפני כמעט 100 שנה • טורה של סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר
כ"ז אדר התשע"ז / 25.03.2017 20:26
סיון רהב מאיר

 1.

"אימא, מתי חג האישה הזה כבר נגמר?", שאל אותי השבוע אחד הילדים. מרץ מתקרב לסיומו, ועימו אירועי יום האישה, שהוא כבר מזמן שבוע האישה או חודש האישה. פתאום גיליתי שכמעט כל ערב יצאתי מהבית והשארתי את הילדים עם בייביסיטר, רק כדי לספר בהרצאות ובפאנלים על האיזון בין קריירה למשפחה.

יש לי הרבה מסקנות מכל מה ששמעתי והשמעתי בחודש הזה. קודם כל, העיקר אינו נשים בטנק, אלא נשים בסביבת עבודה תומכת.

מחירי המעונות, שעות העבודה, חופשת הלידה, הוצאות על מטפלת – אלה סוגיות פחות זוהרות אבל הרבה יותר חשובות. איכשהו השיח הציבורי עוסק תמיד בקצה.

ביום האישה מצדיעים למי שטיפסה על האוורסט, לא למי שמטפסת כל בוקר על הרים וגבעות בין הגנים לבין המשרד, בין הסנדוויצ'ים לילד לבין המצגת לבוס. לצד היום שמהלל דוגמאות נדירות, צריך אולי להכריז גם על "יום האישה הרגילה הבינלאומי".

המסקנה השנייה נוגעת להגדרת הדילמה של נשות הקריירה 2017.

עד היום דיברו תמיד על שילוב בין הורות לבין עבודה, אבל נדמה לי שבעידן החדש לא צריך שילוב אלא דווקא בידול וריחוק. הטכנולוגיה הפכה את חיינו לעיסה אחת שבה הפרטי והציבורי מעורבבים לחלוטין.

כשהייתי ילדה אבא שלי היה הולך לעבודה בבוקר. כשחזר, הוריד את החליפה והשאיר בצד את תיק הג'יימס בונד, והיה איתנו בבית. גם אם עבד עד מאוחר, מהרגע שחזר, העבודה לא הייתה יכולה להיכנס הביתה, גם אם רצה. הייתה חציצה מוחלטת בין שני התחומים.

היום הבית והמשרד מעורבבים מאי פעם, לא ברור איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר. גם מהגנים ומבתי הספר אנחנו מקבלים מסרים און-ליין, בלי שום יכולת לתחם זמנים ומקומות באופן ברור.

לרוב הנשים אין שעה אחת ביום שבה הן רק עם הילדים, או רק בעבודה, או רק עם בן הזוג או רק עם עצמן. בכל דקה נתונה כל התחומים מתערבבים שוב ושוב לסלט אחד גדול בראש וגם בלב. לא על שילוב בין התחומים צריך לדבר, אלא דווקא על קצת הפרדה ביניהם.

2.

בשבת שעברה ראש הממשלה בנימין נתניהו קרא אליו שלושה שרים לדיון על התאגיד, ועורר עוד מהומה ברצף המהומות סביב גוף השידור הזה. המפלגות החרדיות נזפו בו על חילול השבת, וסדר היום הציבורי המשיך הלאה, אל הביקור בסין ואל המתיחות עם משה כחלון, אבל לדעתי יש כאן עניין פסיכולוגי עמוק.

כמה פרשנים ציינו השבוע בחיוך שאולי עבור נתניהו ורעייתו התאגיד הוא ממש בגדר פיקוח נפש.

אז לא, זה לא פיקוח נפש, גם אם זה מעלה קצת את לחץ הדם ברחוב בלפור, אבל לכל אחד מאיתנו יש את ה"תאגיד" שלו. את העניין שמטריד אותו, מעסיק אותו באובססיביות, שנראה לו מאוד חשוב. אלמלא שבת הייתה יורדת לעולם, גם אני הייתי ממשיכה במה שנראה לי הכרחי.

אצל נתניהו זו התקשורת, אצל אחרים זה כסף, עבודה, סלולרי, ספורט, חדשות ועוד שלל עניינים. בדיוק לכן מגיעה השבת פעם בשבוע ואומרת לנו: סטופ. לא עכשיו. עזבו לרגע את התאגיד או את העבודה לאוניברסיטה שעוד לא סיימתם. תנו לעצמכם וגם לאחרים לנוח ולא, אל תוציאו מהבית את מירי רגב.

בפרשות שקוראים השבוע (ויקהל-פקודי) זה נאמר בצורה פשוטה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן". יש שישה ימים לכל העיסוקים והתאגידים שבעולם, אבל יש יום אחד שבו צריך לדעת להרפות קצת.

נתניהו אומר שהתאגיד חמק לו בצוק איתן, אבל השבת – חמקה לו בגלל התאגיד. חבל.

3.

ד"ר גיל וייסבלאי מהספרייה הלאומית פיצח בימים אלה חידה היסטורית קטנה ומרתקת.

התרמה בשיקגובאדיבות הספרייה הלאומית

תסתכלו על התמונה של הגברים החגיגיים האלה שיושבים יחד ליד שולחנות ריקים. קשה לנחש מהו האירוע. וייסבלאי גילה תחילה את שנת הצילום, 1921, ואת המיקום, שיקאגו. הוא צלל להיסטוריה של העיר והבין שיש בידיו תיעוד של אירוע התרמה יוצא דופן בשיקאגו למען יהודי רוסיה.

המצב אחרי מלחמת העולם הראשונה היה קשה ויהודי רוסיה סבלו מרדיפות, עוני ופוגרומים. אחיהם שבאמריקה שמצבם הכלכלי כבר התייצב סייעו להם רבות.

אחד מהפעילים בנושא, יעקב לב, החליט לערוך התרמה יוצאת דופן כדי לזעזע את דעת הקהל ולגייס סכום משמעותי. הוא שם לב שבאחד הפרסומים, הסיסמה לתורמים הייתה: "תארו לעצמכם שאתם הייתם רעבים".

הוא החליט לממש את הסיסמה הלכה למעשה. ל"דינר" החגיגי הוזמנו כל עשירי העיר, אך כשנכנסו לאולם הגדול של המלון המפואר "דרייק", גילו שולחנות שאין עליהם אפילו מפות, ובטח שלא צלחות וסכו"ם.

לב עלה לבמה והכריז: "קייטרינג עבור הציבור שנמצא פה היה עולה 3,500 דולר. איך אנחנו יכולים לבזבז סכום כזה כשאחינו רעבים ללחם? זה פשע של ממש. הזמנו אתכם הערב לאירוע נטול מזון, כדי לחסוך עוד קצת עבור אותם מסכנים".

בתמונה מתועדים התורמים העשירים, המופתעים והרעבים, שתוך זמן קצר פתחו את פנקסי הצ'קים וגייסו סכום יוצא דופן.

איל ההון היהודי יוליוס רוזנוולד תרם באותו ערב מיליון דולר מכיסו הפרטי וזכה למברק תודה מנשיא ארה"ב וודרו וילסון שהודה לו על התרומה, שמשקפת את ערכי הדמוקרטיה וההומניזם האמריקני.

הרעיון לא חזר על עצמו, כנראה כי אף עשיר לא יסכים לחזור פעמיים רעב מערב התרמה יוקרתי, אבל המסר ברור: כשאתה חש על בשרך את המטרה, אתה מבין ומזדהה הרבה יותר.

• הטור מתפרסם ב'ידיעות אחרונות'

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות