כשבנט לקח לח”כים החרדים אפילו את הפריבילגיה של הצעקות המרות

1.

שני כתבים התייחסו השבוע לסיפור שהוביל את ג’ייסון גרינבלט לקבל את תפקיד השליח המיוחד של נשיא ארה”ב למשאים ומתנים.

אליעזר שולמן במשפחה ואריה זיסמן ביתד נאמן. שניהם תיארו תיאור יפה. אני אהבתי את התוספת של שולמן, שימו לב: “אגב, גרינבלט, אורלי אזולאי כתבה השבוע ב’ידיעות אחרונות’ איך התגלגל גרינבלט האלמוני לתפקיד החשוב: שבועות אחדים לפני הבחירות זימן אליו דונלד טראמפ את הכתבים של כלי התקשורת היהודיים בניו-יורק. אחד מהם שאל אותו איך הוא מתייחס לשטחים הכבושים – האם הוא מכנה אותם ‘הגדה המערבית’ או ‘יהודה ושומרון’? הנשיא הביט לצדדים ולא ידע מה להשיב.

“לפתע נפלו עיניו על ג’ייסון גרינבלט, עורך דין יהודי לענייני נדל”ן שעבד צמוד במשך קרוב ל-20 שנה באימפריית העסקים שלו. ‘תשאלו אותו’, הצביע טראמפ, ‘הוא מבין בנדל”ן ומבין בישראל’. רגעים ספורים אחר כך נשאל הנשיא: ‘מי מייעץ לך בנושאי ישראל ויהודים?’ – והוא החליט שמה שעבד פעם אחת בטח יעבוד שוב. ‘ג’ייסון גרינבלט’, השיב ונשמע כמי שהרעיון צץ רק הרגע במוחו. ‘הוא ודייוויד פרידמן שניהם אוהבי ישראל והם היועצים שלי'”.

סיפור מרתק, אותו קראתי גם ב’מקור נאמן’ ש’ביתד’, רק ששם חסר לי המקור – אורלי אזולאי.

אז צל”ש לשולמן, שהביא דבר בשם אומרו.

2.

לא ממש מזיז לרבים לשמוע על עוד הפגנה של ‘מפוני עמונה’ מול בית ראש הממשלה. זה לא עושה משהו בלב.

אבל כשאתה קורא תיאור מהחיים האמיתיים של המפונים, זה כבר הופך להיות משהו שנוגע בלב.

אהרן גרנות ממשפחה שוחח עם כמה מהמפונים ומביא את זעקתם. מתברר שהם זרוקים איפשהו בבית ההארחה של ‘מדרשת עפרה’, החפצים שלהם שוכנים בארגזים ובמכולות ענק. “הארוחות נערכות בחדר אוכל אחד, אין להם פרטיות, הם ישנים על מיטות קומותיים, את הכביסה מכבסים במכונה ציבורית גדולה אחת”.

“אנחנו כמו קיבוץ עכשיו”, הם מספרים.

תמר נזרי היא אם לשישה ילדים. הם קיבלו שני חדרים, אבל זה לא קל. לקחנו שלושה סטים של בגדים ליום חול ושני סטים לשבת, כל השאר נותר במכולות הסגורות. יש משפחות שיש להן מכולה אחת, יש משפחה שיש לה שתיים, לנו יש שלוש מכולות ובהן 300 ארגזים. אנחנו לא יכולים עכשיו למצוא בתוך המכולות את מה שאנחנו צריכים. הכול סגור. עשרה ימים הפכו לחודש וחצי ואין לנו כל אופק. אנחנו לא יודעים לאן ללכת, מתי זה יקרה”.

לא משנה כרגע מי האשמים – הם, שהתנחלו על קרקע בלתי מוסדרת, או המדינה, שפינתה אותם בצו בית משפט והבטיחה למצוא להם מקום חלופי.

כשאתה נחשף לצער האנשים, התמונה משתנה אצלך בלב לחלוטין. פתאום אתה מפסיק לחפש את האשמים, ומעדיף שיימצא פתרון.

3.

אהבתי מאוד את הניתוח המרתק והברור של הכתב הפוליטי-מדיני (לא חדש, אבל לא זכור לי שחתם על טור פוליטי בעבר) יוסף טיקוצ’ינסקי.

הוא מתאר איך העובדה שג’ייסון גרינבלט, לא הגיע עם מסר משל עצמו אלא בעיקר כדי להקשיב, היא שמסנדלת את ראש הממשלה בנימין נתניהו. השניים נפגשו במוצאי פורים דמוקפין, אך בצאתם לא ממש סיפרו על מה שוחחו.

“קירות לשכתו של ראש הממשלה ראו שליחים אמריקנים רבים. בכירים מוושינגטון הגיעו בזה אחר זה לאורך כל הקדנציות של נתניהו, של אולמרט, שרון וברק. המכנה המשותף לכולם היה כי הם באו כדי לספר לראש הממשלה הישראלי מה רוצה הבוס בבית הלבן”.

הפעם, זה היה שונה לגמרי.

בעוד בימין שררה באופוריה אחרי זכייתו של טראמפ בתפקיד, הרי שצדקו אותם שרים שטענו שהשמחה מוקדמת. “טראמפ אחרי הכול הוא איש עסקים. הוא מדבר על תהליך מדיני במזרח התיכון במילים כמו ‘דיל’, עיסקה, ופחות במילים דיפלומטיות של תהליך בעל חשיבות מדינית”.

וזו בעצם בעייתו של ביבי. מצד אחד, הוא חייב לשתף פעולה, מצד שני, הוא לא יכול להרשות לעצמו “לתת לבנט להוביל את גוש הימין ו’לשתות’ לו את המנדטים כפי שהוא עשה לבנט בבחירות הקודמות”.

פלונטר מעניין, מרתק לקריאה.

4.

בכתבה ארוכה ומעניינת משרטטת ר’ קולינס קווים לדמותו של אותו גרינבלט.

הוא היה אחד “האורחים המסקרנים שהגיעו אל ה’קונוונשן’ – הוועידה השנתית של ‘אגודת ישראל’ באמריקה” ואף “התקבל על ידי הנוכחים במחיאות כפיים”. הוא זכה “לפגישה אישית עם הגאון הגדול רבי שמואל קמנצקי שליט”א, ראש ישיבת פילדלפיה וחבר מועצת גדולי התורה דאמריקה”, ממנו אף ביקש וקיבל ברכה.

הוא נולד בארה”ב להורים פליטים מהונגריה, שנמלטו מאירופה לפני השואה. הוא למד בתיכון דתי, ולאחר מכן, בין היתר, ב’אור עציון’. הוא משפטן, והוא עובד צמוד לטראמפ בעשרות השנים האחרונות. במהלך כל הכתבה הוא מתואר כיהודי דתי שומר מצוות, ואף מצולם כשכיפה לראשו. הקוראים בוודאי תמהו לראות בכתבה הקודמת את אותו גרינבלט בפגישותיו עם נתניהו ועם אבו-מאזן כשעל ראשו הקירח אין כיסוי ראש.

את התשובה יכלו הקוראים למצוא רק אם המשיכו עד לסופו של העיתון, למדור ‘מקור נאמן’.

“והנה בניגוד להופעותיו הפומביות בארה”ב, בהן בולט גרינבלט בכיפה שחורה המעטרת את ראשו, הגיע השליח לפגישה עם ראה”מ גלוי ראש (עם קרחת בוהקת). באופן זה נפגש גם עם שאר האישים באזור כולל אבו מאזן ברמאללה.

“עם הפצת התמונה על ידי לשכת העיתונות הממשלתית החלו להישמע ספקולציות רבות באשר לסיבה של היעלמות הכיפה. עד מהרה התברר כי אין זו החלטה מקרית של האיש. גורם בוושינגטון סיפר כי מדובר ב’החלטה מכוונת’ של הממשל, שמטרתה להפגין ממלכתיות באזור ולא להיתפס כמטי שתומכים בישראל”.

5.

את כתבת השטח הטובה ביותר מצאתי השבוע, כמה מפתיע, ביום ליום: אברהם ישראל פרידמן הצפין עד לראש פינה הרחוקה, כדי להגיש תיעוד ציורי מהעיירה ראש פינה, שעד לפני כ-130 שנה “לא חלמו מקימיה החרדיים של המושבה הציורית שתיראה כמו שהיא נראית היום”.

אז ציורית, היא נשארה. “מי שמתבונן לצדדים יוכל גם לראות בקלות את הר החרמון המושלג. הרושם הוא שמרבית הבתים כאן שמרו על צביונם האותנטי ואף עברו שחזור קל. חוץ מהזמן, דומה שמרבית הבתים לא השתנו שינוי של ממש. אנחנו עולים במעלה רחוב חלוצים בואכה ‘גן הברון’. הגן הזה עטוף עצי ברוש רמים ועלים נושרים ממלאים אותו. שקט כאן, שקט מאד. ניתן אפילו למשש את השקט הזה. פסטורליות אמיתית.

“אנחנו מטפסים בגרם המדרגוות ומגיעים ל’מוזיאון ראש פינה’. בחצר מוצגות מחרשות נוסח פעם.. בהמשך הרחוב, רחוב הראשונים שמו, אנחנו פוגשים במבנה ישן נושן בעל צורה. ברוכים הבאים לבית הכנסת ‘הברון’.. גג בית הכנסת עשוי כמו כיפה, זאת אף שמבחוץ נראה גג רעפים”.

מבחינת יהדות, בראש פינה מתגוררות כיום 800 משפחות שמתוכן רק “100 שומרות מצוות”. ובכל זאת, יש שם רב חרדי, בוגר ישיבת חברון, והכתב אף שוחח עמו.

למען הגילוי הנאות: את הרב דוידוביץ אני זוכרת עוד כתושב העיר קרית אתא, שם התגורר מיד לאחר נישואיו לבת המקום, בת למשפחת פרנקל. כמה ילדים נולדו להם בטרם הוצעה לו המשרה התורנית בראש פינה והם עברו לשם. שנים תהיתי האם הם מרוצים במקום החדש אליו עקרו, מקריאת הכתבה מתברר שאכן כן.

“הייתה פנייה אלי בשעתו מצד הרב גד נבון.. ומאידך פנו אליי גם מהאזור. לאחר שנים מספר שלא כיהן פה רב רשמי הייתה לי התלבטות לאן לפנות והחלטתי לבסוף להיענות לפניית אנשי האזור”, הוא מספר.

לדעתו, אגב, השינוי שחל הוא רק לטובה. “כשהגעתי לראש פינה היו מתי מעט יהודים שומרי מסורת. היום ברוך השם יש כאן מדרשה, ישיבה גבוהה וכולל אברכים. כיום נמצאים פה קהילות הספרדים, חב”ד וקהילות נוספות”.

אם פעם, נחשבה ראש פינה ל”מעוז החילונים הסטייליסטים”, וכשהגיע הרב אנשים לחשו בביטול “הוא הגיע לחודשיים אחרי כן הוא יברח או שנבריח אותו מפה”, אזי הרב שם כבר כמה עשרות שנים, ו”לא ברחתי וגם לא הבריחו אותי מפה”.

חומר מרתק, כתבת שטח מעולה. בהחלט צל”ש לכותב.

6.

בעוד הפוליטיקאים החרדים מקפידים להתחבק עם שר החינוך נפתלי בנט באירועים ולהחמיא לו, מתברר שמתחת לפני השטח הם כועסים עליו לא מעט.

 שמעון ברייטקופף ממשפחה מספר על בעיה כאובה שצפה ועלתה השבוע בישיבת סיעת ‘יהדות התורה’: סוגיית הרישוי למוסדות החרדיים. מתברר שכדי לזכות ברישוי המיוחל יש צורך בהגשת ים טפסים, ולא לפני שעוברים עוד ים של מכשולי ביורוקרטיה שונים ומשונים.

כחלק מהמו”מ הקואליציוני סוכם על הקמת ועדה שתטפל בנושא, אך עד כה שר החינוך בנט הערים קשיים בדרך להקמתה.

“נציגי משרד החינוך עדיין מכבידים את ליבם למנהלי המוסדות והופכים את קבלת התקציב הממשלתי למשימה כמעט בלתי אפשרית”.

ולמה לא מקימים את הוועדה המיוחלת? “אולי כי השר לא רצה לתת הישג כל כך דרמטי מול מנהלי המוסדות לסגנו מאיר פרוש, אולי כי זה פשוט לא עניין אותו”.

“לצערם הגדול של הפוליטיקאים החרדיים – בהדגשה על מי שהאחריות מונחת על כתפיו ה”ה סגן השר מאיר פרוש – אפילו את הפריווילגיה של צעקות גדולות ומרות לקחו מהם. בממשלה הקודמת כמעט ולא היה יום שבעיתוני המגזר לא נשמעה צעקה גדולה ומרה על ‘גזרת הרישוי’.

“אבל עכשיו נגד מי יצעקו? הרי הם-הם הממשלה, הם-הם הריבון. אם יש גזרה כל כך נוראה, אנא תתכבדו וטפלו בא”.

אכן, טפלו בה. ויפה שעה אחת קודם.