התרבות הממכרת של שנור לייקים • למה בחרנו ללכת במודע עם קביים?
הרצון הראשון שלנו זה שכולם יאהבו אותנו. תמיד כיף לשמוע כמה אנחנו מקסימים ואלופים! ו”איזה מזל שיש לי אותך”, ו”אתה מלך”!
אין ספק, זה עושה נעים.
לימים, הכיף הזה לקבל פידבקים, הפך למכת עולם עם התפתחות תרבות השנור ללייקים, תיוגים, פרגונים ומחיאות כפיים.
מתוך רצון מודע בחרנו ללכת עם קביים. קרי: לחיות על ידי תמיכה מבחוץ, בעוד הרגליים שלנו בריאות לחלוטין.
לא עצוב?!
אין ספק שהתחושה הזאת ממכרת. אבל אז, כשהאורות כבים, הקהל הולך לביתו ואנחנו נשארים לבד, עצב נכנס עמוק ללב ומטריף אותנו.
כי אנו נשארים לבד, וזכות הקיום שלנו תלויה הרי ב’אווהו’ של אחרים.
פעם הגיע אדם לרבי מלובביץ’ כשהוא מהלך על קביו. הרבי הניף בידו בתנועה המפורסמת שלו, ואמר לו “בשביל מה לך הצעצועים האלה. זרוק אותם!”
הוא ניסה להתווכח על הנחיצות שלהם, אבל בחורים שעמדו בסמוך והייתה להם אמונת חכמים, העלימו לו את הקביים.
מאז הוא הלך ללא קביים…
אז כן, לפעמים צריכים לחולל נס ולפעמים מספיק רק רצון חזק כדי לדעת לחיות בזכות עצמנו, על רגלינו, ולא בזכות התשואות של אחרים.
לחיות בזכות עצמנו ולו רק כי הקב”ה נתן לנו חיים.
אם כבר להישען, אז עדיף עליו.
• מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי להצלחה ולמצוינות
תגובות
אין תגובות