1.
אם מישהו חשב אי-פעם שהוא יכול לדעת מה יצבור תאוצה בקרב בני אדם, ומה לא – יודע עכשיו שהוא טעה. אי-אפשר לדעת.
אם מישהו היה שואל את חברו, לפני שזה התחיל לטפטף, אם ה”גשם גשם מיטפטף” של הגננת מטייבה יזכה ולו בעידוד אחד – היה שומע את התשובה: לא!
איש אינו יודע מראש מה יזכה לתפוצה ומה יישאר אי-שם מאחור, כי עולמנו הנאור הוא עולם נסתר.
אנשים מנסים בכל כוחם להריץ יצירה שלהם, איזה שיר של הבת או הבן, איזו חכמה של התינוק, דוגמנות במיטבה, או איזה תבשיל שנראה חלום – ומשום מה הצופים לא מתרשמים.
גננת צנועה וחסודה שרה שיר לצאן מרעיתה, לא מתכוונת לשום דבר מיוחד, לא צמאה ללייקים ולא משוועת להתייחסות – ופתאום, מוצאת עת עצמה במרכז הבמה.
2.
אין צורך היום ביצירתיות כדי להצליח. צריך פשוט להצחיק את החבר’ה והכול מצוין.
מה מצחיק?
את זה אפשר לדעת רק לאחר שהצלחתם להצחיק את הקהל. לפני כן לא תדעו.
רוצים שיצדיעו לכם? תשתטו. וכמה שיותר. עוד מעט יגיע פורים ומי שישתה יותר – יצליח יותר.
אבל אז תתעוררו ויתברר לכם שלא בטוח שזה מה שרציתם. נו, אז מה? לא תהיו לבדכם, בוודאי תמצאו עוד כמה שהצליחו להשתטות, מבלי שהם עצמם ידעו מזה.
האם הם יהיו מרוצים? לא בטוח!
3.
כל דבר אפשר לסובב לשני הכיוונים. אפשר לקחת את ה”גשם גשם מיטפטף”, לרקוד לצליליו, להשתולל לפי תוו וללעוג לאותה מורה שרק ניסתה לקשט את השיעור המשעמם בעברית.
ואפשר לקחת את השיעור הזה לשיעור לחיים.
שיעור האומר: אם לא רקדת – לא לימדת! כי היום, מה לעשות, הלמידה הפרונטלית כבר לא כל-כך מחזיקה, כשבעולמנו הנאור והנסתר גם מבוגרים לא מסוגלים לשבת בשקט, להפנים ולשלב ידיים.