בפניא דמעלי שבתא היה ר’ דוד השמש נרגש כמו שלא היה מאז התמנה לפרנס על הציבור.
הולך היה בדחילו ורחימו מביתו שברחוב היהודים אל בית הכנסת, כשתיבת קרטון קטנה מונחת בחיקו והוא שומר עליה כאילו הייתה בבת עינו.
לא מרגליות או אבנים טובות אחז ר’ דוד בתיבתו אכולת הימים והשנים, כי אם דפי עץ מצהיבים מעייפות השנים שעברו עליהם. כמעט והיו מתפוררים, אם לא שהשמש הקודם, שהלך לא מכבר לבית עולמו, הידק את קצוותיהן בהמצאה הגאונית החדשה שזה מכבר הגיעה לעיירה – דבק ה’סלוטייפ’.
היודעים אתם מה רשום באותם דפים אכולי עש המעוטרים בכתמי הערינג מוזהבים?
זהו ספר החיים והמוות של בני הקהילה – ובו יכתב מי ל’שישי’ ומי ל’שלישי’. מי ל’הוצאה והכנסה’ ומי יישפל ל’גלילה’.
ואליו נושאין המתפללים עיניהם באימה.
ויהי ביום השישי, היה השמש נוטל התיבה ממקום היחבאה בארון הספרים שבביתו, מאחורי כרכי הש”ס הגדול של האלמנה והאחים ראם, ובמשנה זהירות היה מעבירה ד’ אמות אחר ד’ אמות עד למקום משכנה המיוחד לה לשבת – על גבי מדף עץ רעוע שתחת הבימה בבית הכנסת.
•
ובאותה השבת, אחר שיצאו המתפללים מערבית של לילה, רוח שאינה מצויה שלחה זרוע ארוכה אל תוך בית הכנסת ונטלה התיבה אל קצה העיירה, שם נתבדרו הדפים בתוך היער הגדול שאין איש מהין לשים נפשו בכפו לבוא שם יותר מט’ אמות לעומק. שהיו אומרים: אחר ט’ אמות אין בני אדם שולטים, ובאין לשם כל הקליפות, שדים רוחין ולילין.
ויהי ממחרת, ושעת קריאת התורה הגיעה. בא ר’ דוד להוציא התיבה בהדרת כבוד ממקומה ועיניי כל הקהל הקדוש נשואות אליו ואפשר לחתוך את האוויר בסכין של בצלים בהיות הרגעים הללו חורצין גורלות לשיחת הכל בשאר ימות השבוע הבעל”ט. שהיו הבריות ונשותיהן מספרות זו לזו ברגש; פלוני זכה ל’שלישי’ ואשתו מתהלכת בקומה זקופה כל אותו השבוע, ורוכלי השוק היו מוסיפין לה ליטרא אחת במתנה שכך נהגו לכבד את העולים לתורה.
והיה ר’ דוד ממשמש מעל גבי המדף וקפאו ידיו.
התיבה איננה והוא אנה הוא בא.
וקול רעש גדול נישא בחלל והמתפללים החלו לזעוק זה לזה וידיים מספרות בתנועה גסה ובהתלהבות יתירה: מי הוא זה ואיזה הוא שהעיז ליבו ליטול התיבה ממקומה. והלא חרם דרבינו טרפון – רבה הראשון של העיירה – שלא יהיו נוגעין בתיבה מי שאינם שמשים.
ומכיוון שלא ידעו למי ליתן ‘שלישי’ ומי יתכבד ב’שישי’ נתמהמהו מלקרות בתורה. שהרי קריאת התורה ללא ‘כבוד התורה’, כתפילה ללא כוונה וכגוף ללא נשמה וכמקווה ללא מי רותחין.
ונשתהו זמן רב עד שטיפסו שלושה כוכבים לתקרת הרקיע ויצאה שבת ונתעצבו על ליבם כי הפסידו קריאת התורה.
החליטו לטכס עצה ביניהם, למען לא ישנה המקרה הנורא הזה.
ואחר שישבו ימים ולילות קבעו: שמעתה ועד עולם יהיה רב בית הכנסת נוטל את ה’שלישי’ ונכבד בית הכנסת נוטל ‘שישי’, ומעתה לא יצטרכו לדפים צהובים כדי לקרות בתורה ושלום על ישראל עד עולם.
ובתחילה היו העולים ל’שלישי’ זוכרים את אשר אירע ומכירים בנפשם, כי לא מפני כבודם הם עולים ל’שלישי’ כי אם בגלל הרוח.
כי אם בגלל הרוח.