למה התעלם שר אוצר שנון מתחנוני המורים אבל שפך כסף בבית חולים?
פוליטיקאי ידוע, ששימש כשר אוצר במדינת ישראל במאה הקודמת, היה מרבה להנפיק כותרות מאמרות השפר שהיו יוצאות מפיו.
הגדולה שבכולן, בסיפור הבא.
בזמנו, התקציבים שהיו מופנים לגופים במדינה, היו נמוכים לאין שיעור. ההכנסות הדלות, וההבנה המועטת בניהול, שנגרמה מחוסר הניסיון הטבעי, היוו מכשול של ממש בהבנת האתגר ובהשכלה הפנימית כי כסף, לעיתים, הוא דבר נחוץ והכרחי.
כך היה גם עם התקציב שהופנה למשרד החינוך. הדרישות המינימליות לא כיסו את עצמם, ושר החינוך דאז, נאלץ לפשוט ידו, כפשוטו ממש, משר האוצר.
לצורך כך, אירגן השר החכם סיור מתוכנן לשר האוצר בבתי הספר בישראל, שכלל מפגש אישי עם מנהלי בתי הספר ואנשי החינוך.
מתחת לפני השטח, הורה השר הממונה לכל המורים והמנהלים לדבר על ליבו של שר האוצר כשיגיע לביקור במקום, ולספר לו על כל הקשיים בהעדר התקציב, כמו על שאר הפרויקטים החשובים שנדחים מחמת הכסף שאיננו. כך, סבר, יתרכך ליבו של הממונה על השכר, ותקרת התקציב תוגדל.
הביקור אכן התנהל כמתוכן, שר האוצר הקשיב בכאב לצערם של המנהלים והמורים, אך לכולם ענה את אותה תשובה, כי עם כל הכאב והצער שבדבר, לא ניתן לפרוץ את תקרת התקציב שגדולה בלאו הכי ממדיה הדקיקים והזעירים של המדינה החדשה.
כחודש לאחר מכן, נערך שוב ביקור מתוכנן של שר האוצר, והפעם בבתי החולים בישראל. ביוזמת שר הבריאות שארגן את הביקור, נדרשו כל הרופאים ואנשי הצוות להציג בפניו את המיטות הרעועות ואת החוסר הממשי בכח אדם, דבר שגורם בלי כל ספק למותם של רבים, ולהתפשטות נגיפית בישראל.
השר הקשיב בדמעות לתיאורים הקשים על המתחולל בבתי החולים, והורה לאלתר למזכירו המלווה, לרשום את כל הנתונים החסרים ולדאוג שכבר בימים הקרובים יעברו כספים למשרד הבריאות כפי הנדרש, אפילו אם לצורך כך תיפרץ תקרת התקציב, והאוצר ייכנס לחוב.
בדרך חזור, לא יכל המזכיר להתאפק והפנה לשר האוצר את שאלתו המקוננת.
במה שונה הביקור הנוכחי מהביקור הקודם במשרד החינוך. מדוע שם לא שעה השר לתחנוניהם הכנים של המורים הנאנקים תחת הנטל, בעוד שכאן הורה השר מידית לפתור את כל המצוקות בבתי החולים והמרפאות לאלתר.
אינך מבין? תמה השר.
אני, בבית הספר, כבר לא אלמד.
•
ולמה נזכרתי בסיפור הנחמד הזה?
השבוע נחשף תחקיר מזעזע על הנעשה באחד מבתי האבות הסיעודיים בארץ. תיאורים מזעזעים על הזנחה ואלימות פיזית מצד המטפלים, ועד גרימת מוות ברשלנות, היו מנת חלקם של מי שנחשף לתחקיר.
תמונות קשות לחלוטין, שעין יהודית לא יכולה לשאת, ולב יהודי לא יכול לקבל.
ספק אם תתיר לי המקלדת, ותתיר האכסניה הנוכחית לתאר.
המראות הקשים גורמים ללב לפעפע בכעס איום ונורא על הצוות בבית האבות, ולפעום ברחמים גדולים על הקשישים שלנו, אלו שבבית, או במוסדות הציבוריים. לגשת אליהם בריצה, לחבק ולאמצם בחום.
אך טבעי היה שכל מי שמכבד את עצמו ואת יהדותו, יגנה את המקרים המזעזעים מכל וכל. ואכן כך היה, כמעט כל שרי הממשלה, ידוענים ואנשי יח”צ, רובם ככולם הוציאו הודעות זעזוע וגינוי על התחקיר שנעשה, ועוד באותו הערב.
כולם דמיינו בתמונות הקשות את הסבים והסבתות שלהם, וליבם לא יכל להכיל את הרשעות והזדון. ובצדק.
אין כאן מקום לדמגוגיה. באמת.
ניתן להניח ולשער שתגובת היושבים במלכות, אמיתית וכנה. אחרי הכל ולפני הכל, נפש יהודית הומה בקרבם.
ובכל זאת, לא ניתן להתעלם משתיקתם רבת השנים של הממונים בממשלה, מזוועות קשות לא פחות, ומתמונות איומות של אלימות גסה וולגרית מצד גורמים רשמיים, כנגד מיעוט מסוים במדינה. ושכל אחד יחליט לעצמו באיזה מיעוט מדובר.
ושתיקתם של היושבים בקריית הממשלה, מסריחה כעת הרבה יותר, לאחר שפתחו את פיהם כאן.
כנראה שבכל זאת, לבית האבות, מייחלים כולם להגיע.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]
תגובות
אין תגובות