בשלטון הציונים אין אנו מאמינים

אין לי מושג איפה התעודות של הילדים שלי. הסתכלתי עליהן לרגע ביום שישי האחרון רק מפני דרכי שלום עם אשתי. קראתי, ניסיתי לעשות מזה עסק, לא הצלחתי, אז חתמתי איפה שצריך לחתום וזהו • ידידיה מסביר למה לא יחשוף את התעודה הגרועה שלו
ידידיה מאיר
כ' שבט התשע"ז / 16.02.2017 18:50
ידידיה מאיר

1.

מאז יום שישי בצהריים ועד שהטור הזה ירד לדפוס זכה הסטטוס של העיתונאי אריאל שנבל על התעודה שלו ל‑4,149 שיתופים. מה שאומר: שיתוף אחד כל עשר שניות.

ואל תבדקו אם החישוב הזה – של שיתוף כל עשר שניות – הוא מדויק, כי הוא לא. אולי בעצם הוא כן. לא יודע. וגם אין לי דרך לבדוק. אין לי מושג איך לעשות את התרגיל המתמטי הפשוט הזה, כך שבסופו יתקבל מספר.

איך מחשבים את זה? אולי 2 פאי אר בריבוע בחזקת פיתגורס?

2.

עוד נחזור אליי ולידע שלי במתמטיקה או בכל מקצוע אחר. אבל קודם כול, לטובת האחוז הזעום (איך מחשבים אחוז?) באוכלוסייה שלא נחשף לטקסט הזה בפייסבוק/ווטסאפ/מייל, הנה הדברים שכתב שנבל תחת הכותרת "אינו ראוי לציון":

"זוהי התעודה שלי מכיתה י׳. חמישיות ושישיות לרוב, ולא פחות משלוש פעמים הביטוי המשפיל 'אינו ראוי לציון'. שזה בעצם לומר, הילד אפס. אבק אדם. כלום.

הייתי תלמיד איום. שנאתי את המערכת והיא שנאה אותי בחזרה. אני לא גאה בהישגים העלובים האלה, ממש לא. ולימודים זה חשוב, אפילו חשוב מאוד.

אבל אני יודע שבדיוק כמוני אי אז בתחילת הניינטיז, ישנם ממש היום המוני תלמידים וגם הורים, שהמשפט 'היום מחלקים תעודות' הוא מבחינתם האימה בהתגלמותה. קשה להם להפיק את המיטב שבהם בבית הספר, והם חוטפים ממנו בחזרה מסמך מלא במספרים מעליבים במקרה הטוב ומדכאים במקרה הרע, ועולמם שוב נחשך עליהם לכמה ימים או שבועות. כל יום כזה הוא קצת מוות בשבילם.

אז בשבילכם, הנה. אחרי תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני בהיסטוריה אמריקנית (בהצטיינות!) – היום אני יודע שהייתי ראוי גם אז. ראוי להיכלל במשפחת האדם גם אם משוואות לא עושות לי את זה, ראוי ליחס של בן אנוש גם אם לא ממש בא לי לרוץ עכשיו 1,000 מטר כי מישהו אמר.

וגם אתם ראויים. ראויים לציון. ושאף תעודה לא תספר לכם אחרת".

3.

הטקסט הזה לא רק הופץ וצוטט בידי אלפים, אלא ממש התחיל טרנד. רבים קיבלו פתאום אומץ לפרסם את צילום התעודה שלהם, והרשת התמלאה בתעודות מצהיבות עם ציונים גרועים.

אני דווקא לא פרסמתי את התעודה הבינונית שלי. לא כי התביישתי בה, פשוט כי אין לי מושג איפה היא. לא התעודה של כיתה א' ולא התעודה של כיתה ב' וגם לא של ג' או של ד', וכן הלאה, עד י"ב. רגע, סליחה, בכיתה י"ב לא הייתה לי תעודה כי לא הייתי בכיתה י"ב. העיפו אותי מהישיבה בסוף כיתה י"א.

וזה לא שאני לא שומר דוקומנטים ישנים. הלוואי שהייתי זורק משהו מהארכיון הפרטי שלי לפח. כל פתק שקיבלתי בכיתה מהחבר בשולחן ליד שמור אצלי. אני לא מסוגל לזרוק שום דבר. אוגר כפייתי. אבל באמת שאין לי מושג איפה התעודות. הן לא בעלות ערך מספיק כדי שאזכור מה עשיתי איתן.

האמת? גם אין לי מושג איפה התעודות של הילדים שלי. הסתכלתי עליהן לרגע ביום שישי האחרון רק מפני דרכי שלום עם אשתי. קראתי, ניסיתי לעשות מזה עסק, לא הצלחתי, אז חתמתי איפה שצריך לחתום וזהו.

יתרה מזאת. הסיפא של הטקסט של שנבל, הקתרזיס הזה, תסכל אותי יותר מהתעודה הקשה שלו. כי מה עולה מכאן? שהמורים חשבו שהוא אינו ראוי לציון, והוא הוכיח להם ולעצמו, אחרי שנים, שהוא מסוגל לסיים תואר שני בהיסטוריה אמריקנית (בהצטיינות!), אז הנה, בסוף הוא ראוי. רגע, אם רק ככה הוא הוכיח למורים שהוא שווה משהו בסוף, אז מה עם תלמידים כמוני, שמעולם לא סיימו ולעולם לא יסיימו תואר, לא בהצטיינות ולא לא-בהצטיינות? אנחנו לא ראויים?

4.

ואם כבר פותחים את זה, אולי הסיפור הוא לא המורים שלנו ומה שהם כתבו לנו בתעודה, אלא היחס של ההורים שלנו למה שכתבו המורים בתעודה? אם נולדת לבית שבו שפטו אותך ואת ערכך לפי מה שכתב המורה, כנראה התעודה היא בשבילך טראומה גדולה, או גאווה גדולה. לי הייתה זכות לגדול בבית אחר.

אבל האהדה האדירה שבה התקבל הטקסט של שנבל הוכיחה לי שאני במיעוט. אם ציבור כה גדול התחבר לשיח כזה על היחס של המורים לתלמידים, כנראה שחיים בינינו אלפי הלומי-תעודות. אנשים שאשכרה מפחדים ממה יגידו אבא ואמא, שלא לדבר על סבתא. לי ההורים תמיד שידרו מגיל צעיר: בשלטון הציוּנים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים. כלומר, זה טוב מאוד אם תהיה תלמיד טוב מאוד, ברור שזה טוב, אבל העובדה שכתוב "טעון שיפור" בתעודה לא אומרת כלום לגביך או לגבי הקשר בינינו. יש דברים הרבה יותר חשובים. חלק מאחיי היו תלמידים מצטיינים וחלק ממש לא, אבל זה לא היה אישיו מרכזי בבית.

5.

ואחרי שדיברנו על המורים ועל ההורים, צריך להגיד משהו לצלע הכי חשובה במשולש הזה – התלמידים. אולי הגיע הזמן לעזוב את העיסוק בעבר. זה קשה, ברור. אי אפשר להתעלם לגמרי. האדם הוא תבנית נוף בית ספרו ולכל איש יש שם שנתנו לו מוריו הלא-רגישים. אבל מגיע איזשהו גיל שבו צריך לשכוח מחשבונות העבר ולהתקדם הלאה. הרגע בחיים שבו צריך לקחת אחריות. להבין שבסוף, זה אתה מול עצמך.

אני יודע שזה מתחיל להישמע כמו נאום של פוליטיקאי על לקחת את גורלנו בידינו, אבל זה באמת ככה. באיזשהו שלב אתה מבין שלא יעזרו לך כל ההתחשבנויות עם העבר. גם אם אתה צודק – וייתכן מאוד שאתה צודק – עם טראומות ועוולות אי אפשר לקנות במכולת.

וכדי לרדת מהסיסמאות אתן דוגמה: במשך שנים היה לי חשבון פתוח עם מערכת החינוך על הכישלון המוחלט שלי בלימודי אנגלית. האשמתי, בלא מעט צדק, את המורה הראשון שלי לאנגלית, שנכנס לכיתה וישר התחיל לדבר איתנו אנגלית, רק אנגלית, דבר שגרם לי להתייאש ולאבד אותו ואת האנגלית בכלל.

זה המשיך עם עוד מורים לא מספיק מוצלחים שהיו לי: אחד שהיה קשוח מדי ולא נחמד, מה שהמאיס עליי את המקצוע, שני שהיה מדי נחמד ולא השליט משמעת בכיתה ומי לומד בבלגן כזה.

ופתאום, קרוב לגיל ארבעים, הבנתי שאם אני רוצה ללמוד אנגלית – אני צריך ללמוד אנגלית. זהו. זאת הנוסחה. ואז חיפשתי ומצאתי, ברוך השם, מורה. מורה נפלא. מנוסה מאוד, בהיר, סבלני. הוא מלמד אותי בשיעור פרטי מיוחד פעם בשבוע.

ומה גיליתי אחרי כמה שיעורים? שקשה לי להתרכז, שאני לא מקפיד לחזור על החומר, ושאני מאחר לפעמים לשיעורים. כל התחלואים שלי מבית הספר חזרו פתאום לחיי, בהבדל אחד: הפעם, לצערי הרב, אין לי שום מורה להאשים אותו.

אז אני לא אומר חלילה שכל אלה שמעלים את התעודות עם ההערות המעליבות של המורים שלהם סתם מתבכיינים. אני לא מפקפק באותנטיות שלהם. אני רק אומר שזה נכון, אבל אנחנו צריכים לעלות כיתה, אין ברירה. להתאמץ, לחרוק שיניים, להשקיע. אחרת לעולם לא נדע מה ההבדל בין do ל‑does. שלא לדבר על ההבדל בין גרמא לגרמי.

6.

ואולי הגיע הזמן לטרנד הבא, עידן הפוסט-שנבל.

כלומר, הפוסט-פוסט של שנבל. לשתף את הציבור בחוויות שלנו ממורים רגישים וטובים. והרי היו לנו גם כאלה. בכלל, אפשר לומר בהקלה שזה הכיוון שמערכת החינוך הולכת אליו בדור האחרון. נדמה לי שכבר שנים, למשל, לא מקובל לקרוא לילד מתקשה בכינוי המעליב "עצלן", כמו שקראו בזמני לכל כך הרבה ילדים.

אז הנה, אחרי כל מה שתיארתי, אני מתחיל את הטרנד: בסוף כיתה י"א, בסיומה של תעודה גרועה במיוחד, אבל אחרי הצגת פורים מוצלחת במיוחד שהצגתי בה פרודיה על מהדורת חדשות, כתב לי הר"מ שלי, הרב הדר מרגולין, בהומור מפרגן: "נ.ב. אם הייתי מנכ"ל רשות השידור הייתי ממנה את התלמיד ידידיה למגיש חדשות".

אני לא זוכר אף ציון בתעודה ההיא אבל את המשפט הזה אני זוכר עד היום, כבר 31 שנים. או בעצם, סליחה, אם אני בן 40, איך מחשבים כמה שנים חלפו מאז גיל 17?

• הטור מתפרסם בעיתון בשבע

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות