סיפור קטנטן על אדם ענק: כאשר ידידיי ביקשו ברכה ל’מכון קבלה’

פנו, אפוא, ידידיי לר’ משה וביקשו את ברכתו להקמת מכון קבלה מתחרה לצורך איזון השוק והצלת נפשם וממונם של ישראל.

“ומה ילמדו במכון שלכם?” שאל ר’ משה. “הרי ברור שאינכם מתכוונים ללמד באופן חופשי קבלה הדורשת ידע תורני עמוק ומבוסס”.

“כמובן”, השיבו. “נלמד ספרים כמו נפש החיים, כתבי הרמח”ל וכיוצא באלה” – בהתייחסם לספרים שהם “על גבול” הקבלה, ספרות “רוחנית”, כפי שנהוג לכנות זאת כיום.

“באף מקום בתורה לא כתוב שלצורך מאבק בשקר מותר לשקר”, פסק ר’ משה חד וחלק, והרעיון ירד מהפרק.

•

לא השכלתי ולא זכיתי להיות קרוב לרבי משה שפירא זצ”ל.

אך לרגע לא אגזים בהשפעת אותה אמירה קצרה וחדה כזו ששינתה עמוקות את תפיסתי וגישתי בפועל בכל הקשור לשכנוע אידאולוגי והעברת מסרים בכלל.

יותר מכל הצליח כך רבי משה להפנים בצעיר הנלהב שהייתי את הסלידה המוחלטת מעיגול הפינות המחשבתי המצוי והמקובל כיום כל-כך, בכל נושא שהוא.

כי אמת ניתן ומותר למכור אך ורק באמצעות אמת מוחלטת.

ואמת גדולה ומוחלטת איבד הדור כולו.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים ובילע המוות לנצח.