כשמנדי הגדול פגש את שמעון הגיבור

חיים גרילק בסיפור מרגש על שמעון הגיבור שביקש לזכות בפרס הראשון בחגיגת הדלקת הנרות של חב"ד - ומנדי הגדול • אבל למה שמעון רצה כל כך שמעון לזכות בפרס? קראו ותתרגשו
חיים גרילק
ה' טבת התשע"ז / 03.01.2017 00:19
חנוכיה, חנוכה

מנדי הגדול עמד במרכז המסחרי, ליד החנוכיה הגדולה של חב"ד, שכל נרותיה בוערים וצעק למיקרופון: "אתם מוכנים?" – וכל הילדים צעקו לו חזרה "כן!!!", ושוב צעק: "מוכנים?" ושוב ענו הילדים, צועקים בחזרה.

שמעון לא צעק. היה לו קר נורא.

הוא רעד אל תוך עצמו במעיל הדק שקיבל בירושה מרבקה אחותו, כשקצות השרוולים, המקופלים כך שלא היה ניתן להבחין בשוליים המתפוררים, עדיין מכסים על אצבעותיו.

כשאמא אמרה לו בתחילת החורף ללבוש את המעיל של רבקה, כי הקודם כבר היה קצר מדי והיא רצתה להעביר אותו לרפאל, לא היה אכפת לו מהחורים, הוא רק לחש בשקט שאבא לא ישמע: "אבל, אבל אמא הוא כתום".

ואבא שישב ליד השולחן ואכל סלט שמע אותו בכל זאת וצעק: "עוד מילה ואני מעיף לך סטירה, אתה שומע?" ושמעון ברח מבויש מהמטבח.

מאז לבש בהשלמה שקטה את המעיל, מתעלם מהצחקוקים של ילדי הכיתה.

אבל היום נר אחרון של חנוכה ומנדי הקטן יחלק את הסופגניות לכולם ואחר כך מנדי הגדול יערוך את ההגרלה הקבועה.

שמעון חיכה שאבא יצא כבר מהבית כדי שיוכל לברוח בשקט.

אם אבא יידע שהוא ברח הוא יחטוף על הראש, אבל הסופגניות שוות את הסיכון.

בחנוכה הקודם אמא קנתה להם פעם אחת סופגנייה, טרייה ממש, ישר מהתנור במאפיה בצומת. אבל השנה שמעון אכל רק סופגנייה אחת יבשה, לא טעימה עם תום מסיבת החנוכה בתלמוד תורה.

על לזכות בהגרלה שמעון אפילו לא חלם. עשרות ילדים, אולי מאה אפילו, מצטופפים ברחבת המרכז המסחרי כל שנה בנר אחרון של חנוכה.

הוא אף פעם לא זכה.

פעם הוא רצה ללכת למתמידים, גם שם יש הגרלות אחת לחודש, על פרסים פחות שווים – מהחנות של הכל בדולר, אבל אבא לא הסכים. תישאר בבית ותעזור, שמעת? אבא נהם ושמעון לא ביקש יותר.

במודעה שהודבקה ליד המכולת של מנחם, ראה שמעון שלושה פרסים שממתינים לזוכים. עכשיו הוא מחזיק את הסופגנייה שלו בידו האחת ובשנייה את פתקית ההגרלה הוורודה שקיבל יחד איתה ממנדי הקטן.

ופתאום גשם דק מתחיל לטפטף, מרטיב את אבקת הסוכר, ושמעון רועד קצת יותר, מסתיר את שתי ידיו מתחת למעיל הכתום הרחב, מביט אל גוש האדם שלפניו ופחד נורא נכנס בליבו שמא תדחה ההגרלה.

מי יודע אם יצליח לברוח שוב כדי להשתתף בה.

אבל בינתיים מנדי הגדול, שעומד מוגן מתחת מחסה לצד הרמקול החורק, ממשיך וצועק: "גם גשם לא יכבה את האור היהודי, שום דבר לא יעצור אותנו נכון ילדים?" – וכולם צועקים לו" "כן!", ושמעון כבר לא עומד במתח.

ההגרלה סוף-סוף מתחילה. מוזיקה חסידית צורמת בוקעת באחת מהבוקסה הרועדת בחוסר יציבות על כן מתכת, מבהילה את כולם.

מנדי הקטן מנער חזק את קופסת הקרטון, תוחב יד ומניף אל על פתקית ומעבירה למנדי הגדול.

"מספר 61", מכריז מנדי הגדול. "איזה יופי, למי יש מספר 61? שיבוא ויקבל את הפרס".

המספר של שמעון הוא 62. כל-כך קרוב, הוא חושב, אין סיכוי שגם 62 ייצא, אולי כדאי שילך כבר הביתה, אבא תכף מגיע.

ילדה קטנה מונפת מעל ראשי האנשים ונדחפת עד מנדי הגדול ומקבלת נגן mp3 חדיש.

"הנגן מתנת אריק אלקטרוניק, כאן במרכז המסחרי, איפה הכפיים לאריק?", קורא מנדי וכולם מוחאים כפיים בהתלהבות.

המוזיקה מתחזקת שוב ומנדי הקטן מערבב ומערבב בחוזקה את ידו בקופסה בחיוך ושולף לבסוף פתקית צהובה.

שמעון כבר יודע שהוא לא יזכה. הפתקית שלו ורודה. "מס' 188, גימטריה ח"י יש לנו", צועק מנדי הגדול בהתלהבות. "למי יש ח"י בפתק?"

נער צעיר שעמד לפניו קרא בקול: "זה אני" – והחל דוחף עצמו קדימה.

הקהל נבקע לפניו מחויך ומאוכזב כאחד.

"גימטריה ח"י בוא קח את המתנה", מכריז מנדי הגדול. "גיים בוי עם מאתיים חמישים משחקים מתנת צעצועי אדיר כאן במרכז המסחרי, איפה הכפיים לצעצועי אדיר?" וכולם מוחאים כפיים, אך פחות בהתלהבות, כי הגשם מתחזק והולך.

"ועכשיו לפרס הראשון", צועק מנדי הגדול, על רקע המוזיקה ורעש הגשם על גגון דוכן הפיס שמאחור. "פליימוביל מרוץ מכוניות ענקי מתנת צעצועי אדיר, בואו נראה מי יזכה בפרס הראשון?"

מנדי הקטן מוותר הפעם על הערבוב, שולף ומושיט למנדי הגדול את הפתקית.

שמעון כבר רטוב כולו, מסוכך במעילו על ידיו הכמעט מאובנות, כשפתאום נפסקת באחת המוזיקה בקול צרימה איום.

"נו, ועכשיו נפל  להם החשמל, שיהיו בריאים", ממלמל בזעף האיש המבוגר עם עגלת תינוק שגבו אליו.

"תמשיך, תמשיך", צועק הקהל חסר סבלנות למנדי הגדול. ומנדי הגדול צועק, אי שם מקדמת הגוש, משהו ששמעון לא מצליח לשמוע.

"לא שומעים, לא שומעים", רוטן הקהל ומנדי הגדול צועק שוב, אך מסך הגשם שטף כבר בעצמה, מעמעם ומשתיק.

רק נרות החנוכיה הענקית, הספוגים חומר בעירה חסין כל המשיכו לדלוק, צוחקים לגשם בפניו, מעשנים ומרקדים ברוח כמטורפים.

"למי יש 62?" הסתובב וצעק פתאום מעל ראשו של שמעון, האיש המבוגר עם העגלה.

שמעון התאבן לרגע, ומיד התנער ולחש: "לי", ואז בקול רם יותר ככל שיכל "לי, לי יש", כשבדיוק התנפץ רעם מעל הרחוב.

"למישהו יש 62?" קרא שוב האיש מביט אנה ואנה, קולו מהדהד על פני הקהל העייף. "טוב, יאללה מנדי אין לאף אחד, אפשר לסגור באסטה".

"לי, לי יש 62", ניסה שוב שמעון בצרידות נואשת, קולו נחבט במעילי הקהל שהחל מתפזר ונפוץ במהירות לכל עבר.

ליבו הלם בחוזקה, רגליו נשתלו ברחבת המרכז המסחרי, דמעות חונקות את גרונו.

הוא התקרב בחשש למנדי הגדול שלחץ ידיים והתחבק בהתלהבות עם האנשים, ועמד שם לצידו, ממתין בשתיקה דקות ארוכות.

"ילד, מה אתה רוצה?" שאל אותו פתאום מנדי הקטן.

שמעון הגיש לו רועד את הפתקית ולחש: "יש לי 62, לא שמעו אותי".

מנדי הקטן הציץ בו בחשדנות, תוך שהוא מושך בכנף מעילו של מנדי הגדול.

"הוא אומר שיש לו 62". מנדי הגדול, עצר את חיבוקיו, הסתכל בשמעון ושאל "יש לך 62? היית כאן איתנו?"

"כן" השיב שמעון "הייתי כאן".

"אז למה לא באת?" חייך מנדי הגדול.

"אמרתי אבל לא שומעים אותי," פרץ שמעון פתאום בבכי, "לא שומעים אותי, לא שומעים אותי".

"אוי למה אתה בוכה, ילד? אני מאמין לך, די אל תבכה", מנדי הגדול ומנדי הקטן הביטו זה בזה ונראו קצת מבוהלים.

"בוא, בוא שב איתנו כאן", לקח אותו מנדי הגדול בידו אל תוך החנות של אריק אלקטרוניק, "כולך רטוב, בוא הנה, סופגנייה כבר קיבלת?"

"כן", ענה שמעון משתנק, שולף את הסופגנייה המעוכה מתחת המעיל הכתום הבלוי.

"איך קוראים לך?" שאל מנדי הגדול. "שמעון" הוא ענה מבויש.

"הו, שמעון, אתה יודע ששמעון היה הבן של מתתיהו? הוא היה גיבור גדול".

שמעון שתק.

מנדי הגדול הציץ במנדי הקטן ואמר: "נשארו לנו סופגניות, נכון? אז חוץ מהפרס שמגיע לו, ניתן לילד המתוק הזה גם פיצוי על עגמת הנפש שלו את הסופגניות שנשארו, עכשיו אתה שמח, נכון?"

שמעון הנהן בשקט.

"איפה אתה גר?" שאל מנדי הגדול.

"ברחוב אליהו הנביא 44", ענה שמעון.

"הו", המהם מנדי הגדול. "זה קצת רחוק, לא? הגעת באוטובוס?"

שמעון נענע לשלילה.

"יש לך אופניים?" המשיך ושאל מנדי הגדול.

שוב נענע שמעון לשלילה.

מנדי הגדול שתק רגע ואז אמר: "טוב, מנדי, אני מקפיץ רגע את שמעון הגיבור עם המתנה שלו הביתה שלא יהיה לו קשה לסחוב".

רק אז ראה שמעון את הקופסה. היא הייתה ענקית, גדולה כמעט כמוהו. הוא לא יצליח לסחוב אותה כל הדרך לבדו.

מנדי הגדול פתח את דלת הרכב, עליו הוברגה חנוכיית מתכת בדמות חנוכיית הענק שהוצבה במרכז, שגם כל נרותיה, פנסיה של זו היו מוארים. הוא נדחק מאחור עם שקית הסופגניות העמוסה בין קרטונים מלאים בחוברות חנוכה צבעוניות. את קופסת הפליימוביל הכניס בינתיים מנדי הגדול לתא המטען וטרק אותו.

כשהגיעו לבניין הציע לו מנדי הגדול להעלות יחד איתו את המתנה עד לביתו – אך שמעון נחרד וסרב.

"אתה בטוח? לא יהיה לך קשה?" שאל מנדי הגדול, ושמעון רק אמר: "זה בסדר".

"טוב, אז להתראות שמעון וחנוכה שמח", לחץ לו מנדי הגדול את ידו בחיוך רחב, טפח עליה וליטף. רק אז צעד חזרה לרכב.

שמעון עלה בדממה במדרגות החשוכות, גורר גרם אחר גרם את הקופסה הענקית עד לקומה הרביעית.

ליד דלת הבית הוא נעצר מתנשף, מצמיד אוזנו אל הפורמייקה המתקלפת המרובבת סטיקרים בלים.

כשנכנס על בהונותיו אל הבית, הבחין בחנוכיית הפח של אבא שעדיין דלקה בקצה הסלון החשוך. שקט שרר בבית. גם במטבח. אבא עדיין לא הגיע.

הוא נכנס לחדר הילדים. במיטת הקומותיים התחתונה שכב מכווץ רפאל, נושם בכבדות, לופת את השמיכה בכח, חוט דק של ריר נקווה אל כריתו.

"רפאל", שמעון לחש, "רפאל, רפאל קום".

רפאל פקח את עיניו בבלבול בחושך והסתכל בו.

"תסתכל רפאל, תראה, דמי חנוכה, הבאתי לך דמי חנוכה".

שמעון ייצב את הקופסה מול רפאל שהתיישב מיד על מיטתו, עיניו פעורות.

"דמי חנוכה? בשבילי?" הוא שאל.

"כן, תראה איזה יופי, מכוניות מרוץ, וגם סופגניה הבאתי, כמה סופגניות שתרצה".

שמעון חיבק את רפאל בחושך, ובחוץ הגשם המשיך והמשיך, לא הפסיק לרדת.

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות