להיטיב את הפתילות של נערים פצועים

“וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים”

והם פזורים בתוכנו, בביתנו. הם אחינו, בנינו, משפחתנו.

רואים ואינם נראים, לפעמים תועים, ופעמים טועים. אך בסך הכל מבקשים הגידו לי: איפה הם? איפה אחי רועים?

מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר ובלב פנימה כאב צורב. הרי בסך הכל את ‘אחי אנוכי מבקש’. והזעקה האילמת אינה נשמעת.

אותם האמונים על תפקיד האוזן הקשבת לא שומעים, ואם שומעים אינם מקשיבים. שוב משחררים צרורות של כדורים, והם מפלחים את הנפש, ומשאירים מאחור נערים פצועים, מדממים בשדה הקרב, תועים וטועים. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה.

ובמקום לתת יד, להטות כתף, נזרקים לחלל האוויר משפטים קשים, ללא הבחנה, ללא מחשבה, ללא רחמים.

“הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה” – והנער רק מצפה, אולי יהיה מישהו אחד שיעצור את הרכבת הדוהרת את מחול החרבות, אולי יהיה מי שיאמר: “לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ.. אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם…לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו”.

איפה אתה ראובן “וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם”?

ועכשיו דווקא בימים אלו, אולי זו הזדמנות למחשבה נוספת, לחשיבה מחוץ לקופסא.

אולי בכל זאת  נצליח להדליק את הנרות, נחפש את מעט השמן. בתוך כל החושך, בתוך התהום, מספיק פח קטן אחד, ואז נוכל להיטיב את הפתילות.

 נכון שפעמים יש דברים שקשה לראות, אבל צריך להיזהר מהרוח לבל תכבה את הנרות. וכמה צריך לזכור שאין לנו רשות להשתמש בהם – רק לראות.

 ובחוץ הכל נראה שחור משחור, לא ברור, מפחיד ומסוכן. אבל מעט אור שמציץ מחלון הבית באותה מנורה העומדת בפינה, עוד תאיר ותיהפך לאבוקה!

 רק נאמין שאפשר, נאמין שהוא יכול.

נדע שלא הכל אני מבין, שלא תמיד אני חש את מה שהוא מרגיש.  נתפלל לבורא עולם שנדע לשנות את שאפשר, שנקבל את שאי אפשר, ושנדע להבחין ביניהם.

 שנדע שאנו אלו שיכולים להיטיב את הפתילות בכדי שיעמדו איתנים מול רוחות עזות הנושבות בחוץ בחוזקה ומכבות את הנשמות.

ויחד עם זאת לא נשתמש באור הנרות ‘שמא יטה’ ויכבו האורות.

נתפלל שידע כל נער ונער שהוא יכול, כן בכוחו להאיר עולם שלם, עולם ומלאו, ואף אחד לא יעצור בעדו.

• הרב ישראל אברמובסקי, ראש בית המדרש ”תורה והלכה’