כשהפרופסור שאלה על איסור הייחוד

גביזון צודקת. בסוף לא תהיה לנו ברירה אלא לעצב שפה אחרת לחלוטין בין גברים לנשים במקומות העבודה. בלי מגע, בלי בדיחות גסות ובלי רמיזות בוטות • הטור של סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר
י' כסלו התשע"ז / 10.12.2016 18:30
סיון רהב מאיר

"ומה את אומרת על כל ההטרדות במגזר שלנו שמתפרסמות לאחרונה?" שאלה אותי השבוע נערה מאולפנה ציונית־דתית.

עניתי לה קצרות, אבל השאלה הולכת איתי מאז. אז מה באמת עלינו לומר לעצמנו, וגם לילדינו, מול גל הפרשיות המכוערות האחרונות?

1 בחירה חופשית. השאלה "למה זה קורה גם לדתיים?" קצת מצחיקה. אולי בעצם עצובה. העובדה שיש לאדם כיפה על הראש לא מבטלת את היצר הרע שלו, ולא גורמת לו לעבור בהצלחה כל ניסיון. אף אחד אינו מלאך ואינו מושלם ואינו מחוסן. לאיש אין תעודת ביטוח. מצער להיווכח שכמה וכמה בכירים כשלו וחטאו, אבל כל מקרה מזכיר לנו מחדש את הבחירה החופשית בין טוב לרע. אגב, כל מקרה כזה גם מזכיר את הבחירה החופשית של המתלוננות, שבוחרות לא לשתוק ולהציל אחרות מפגיעה.

 הכוח משחית. פעם סיפרה לי מישהי שעבדה בלשכתו של פוליטיקאי בכיר על התנהלותו היהירה. "הוא חושב שכל הכפופים אליו בעצם שייכים לו", תיארה. זמן קצר אחר כך היחס המשפיל לעובדות הפך לפלילי, ואותו בכיר הורשע לאחרונה באחת הפרשיות המפורסמות.

יש כנראה משהו בתפקידי שררה שעלול להשחית. הלשכה, המעמד, המאבטחים, הפרסום. זה עולה לראש, ואז קל להשתמש במעמדך לניצול אלה שתחתיך. אם כל מי שסביבך כפוף לך, אין מי שישקף לך את הוורטיגו שאליו נקלעת, אין מי שיזכיר לך שכל אדם נברא בצלם, ועליך לשמור על כבודו.

צריך להציף את המסר הזה ולחנך מגיל צעיר את כולם להיות מודעים לסכנה. מול גישת ה"סמוך" ו"לי זה לא יקרה" צריך לשנן את הקביעה של חז"ל: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". לא רק להתלהב שהמגזר שולט וש"היד על ההגה", אלא לשאול מה הסכנות והאתגרים בכך.

003 לא לחפש אשמים, לקחת אחריות. התקשורת עוסקת כרגע בספירת ראשים. איזה כיף, גם ההוא מעד. ועוד מעט יתירו לפרסום שמו של עוד אחד. גם הח"כ וגם התא"ל, גם הרב וגם הניצב. חגיגה.

אבל השאלה אינה "מי המפורסם הבא בתור?" אלא איך עוצרים את התופעה. למה הכותרות והעונשים לא עוזרים? למה העבריין הבא שייחשף שומע כעת במבזק החדשות על העבריין הנוכחי, ובכל זאת ממשיך להטריד?

כלת פרס ישראל בתחום המשפט, פרופסור רות גביזון, כתבה השבוע דברים אמיצים. אישי ציבור דתיים לא יעזו לומר אותם, כי זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל כך היא הציעה: "אולי הגיע הזמן לבחון למה הענישה בתחום הזה לא מרתיעה? המטרה לא צריכה להיות רק לענוש את אלה שנכשלים, אלא לחפש דרכים לשנות במידת האפשר את דפוסי ההתנהגות ולצמצם את הפוגענות.

"אולי בכל זאת צריך לחשוב גם על סידור שבו הפקידים והרל"שים של המפקדים יהיו בחורים? אולי בכל זאת יש איזה היגיון אנושי עמוק באיסור הייחוד (ההוראה ההלכתית שלפיה גבר ואישה לא יהיו לבד יחד בחדר סגור)? אולי יש להגיע ליחסים ענייניים עם גבולות ברורים, לתועלת שני הצדדים?".

גביזון צודקת. בסוף לא תהיה לנו ברירה אלא לעצב שפה אחרת לחלוטין בין גברים לנשים במקומות העבודה. בלי מגע, בלי בדיחות גסות ובלי רמיזות בוטות.

כרגע התרבות סביבנו משדרת לנו שאפשר לחיות כל הזמן על הגבול, ואז להזדעזע כשמישהו חוצה אותו. הריאליטי והפרסומות לא מפסיקים להחפיץ — ואז להזדעזע. להשתמש באישה כאובייקט — ואז לצקצק כשמישהו פועל בדיוק לפי המסר הזה.

האיסלאם פנאטי מדי, תרבות המערב ליברלית מדי. האופציה היהודית אמורה לאפשר התנהלות מאוזנת, מכבדת, עניינית. הרי ההלכה דורשת שליטה לא רק על המעשים, אלא גם על הדיבורים ואפילו על המחשבות. דמיינו מצב שבו ישראל הופכת למודל ומאמצת נורמה אחרת, כזו שמגנה גם על הנשים וגם על הגברים (לפעמים מפני עצמם).

רגע, איסור ייחוד נשמע לכם קיצוני? המצב כרגע – ולא בדקתי כבר שעתיים אם התפוצצה פרשה חדשה – קיצוני הרבה יותר.

004 במקום שמחה לאיד – לראות את המכלול. אמור לי מה הדעה הפוליטית שלך ואומר לך מתי שמחת: אם אתה שמאלני־חילוני חיככת ידיים בהנאה כשהתפרסמו פרשיות עזרא שיינברג, דוידי פרל, אופק בוכריס ואמנון כהן.

אם אתה ימני־דתי שמחת לאידם של ארי שביט, חנן גולדבלט, חיים רמון, אלון קסטיאל ומשה איבגי. הצהלה הזו אמורה לגרום לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו: "תראו את התל־אביבים הריקניים האלה", או "תראו את הדתיים הצבועים האלה".

ההשטאג המדובר #יותר_מבוכריס הפך פופולרי השבוע. אבל הרב יוני לביא, הרב של אולפנת ישורון בפתח־תקווה, סיפר לי שהוא ביקש מתלמידותיו לאמץ השקפת עולם מורכבת יותר: "התקשורת מחנכת אותנו לשמוח לאידו של הנופל. אבל צריך לראות לא רק את העבירה, אלא את האדם כולו. השקפת עולם שבה יש רק רשעים גמורים וצדיקים גמורים היא לא נכונה.

"מי שהקדיש עשרים וחמש שנים מחייו לביטחון ישראל, נפצע וחזר לשדה הקרב, אבל גם כשל וחטא — הוא אדם שכל זכויותיו הטובות נמחקו? ומעבר לכך, לאן נעלמה אופציית התשובה? זו לא קלישאה, אנחנו באמת מאמינים שיש אופציה לתיקון ולמחילה. הלוואי שאנשי ציבור היו לוקחים אחריות, מודים באשמה ומתנצלים.

"התנ"ך לא חוסך מאיתנו גם את נפילותיהם וחטאיהם של גדולי האומה, אבל הוא לא חוסך גם את יכולתם לתקן ולהתרומם אחרי השבר. האדם נופל וקם כל חייו, חבל שאנחנו — גם החוטא וגם הציבור — מתכחשים לאופציית קבלת האחריות, החרטה והתיקון".

אגב, מבין כל "כוכבי" הפרשיות האחרונות נדמה לי שרק ארי שביט פירסם הודעה מרשימה של לקיחת אחריות. "לקיתי בעיוורון", הוא כתב, והודיע כי הוא יוצא למסע אישי של תיקון.

005 מהי השאיפה? ואחרי הכל, צריך לדבר לא רק על המצוי אלא על הרצוי. נכון, צריך לפתח מודעות, צריך להתלונן, צריך לטפל בעבריינים ולעודד נפגעות. אבל צריך גם להזכיר לעצמנו ולדור הצעיר שהיחסים בין המינים לא צריכים להיות יחסים של כוח ותחרות, אלא של הדדיות ושיתוף פעולה. לא של ניצול ומרות אלא של אהבה ואחווה.

בפרשת השבוע, פרשת "ויצא", מופיע אחד הפסוקים היפים והמפורסמים על אהבה בין בני זוג: "וַיַּעֲבדֹ יַעֲקבֹ בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אתָֹהּ".

מהדורות החדשות מזכירות לנו לאן אפשר להידרדר, יעקב ורחל מזכירים לנו לאן יש לשאוף.

הסטטוס היהודי:

 "רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. ואין הקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת בריאתו להיות צדיק או רשע" (הרמב"ם, על בחירה חופשית)

• הטור מתפרסם ב'ידיעות אחרונות'

 

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות