את חן מילר, בת 29 ממשמר-השרון, הגדירו האבחונים כלקוית קשב וריכוז, והיא חוותה תקופת ילדות ונעורים קשה מנשוא. היום, כבוגרת מכללת סמינר הקיבוצים, היא מורה לחינוך מיוחד ומרצה בתחום, אחרי שהצליחה לפרוץ את כל הגבולות, כנגד כל הסיפורים.
סיפור מרגש שסיפרה חן במהלך כנס ת”א לחינוך ה-11 השבוע חורך את הרשת, זוכה לתגובות נלהבות ומעניק השראה. מורים ואנשי חינוך בהווה ובעתיד חייבים לראות אותו – כמו גם הורים.
“אני רוצה לספר לכם סיפור קטן”, פתחה חן. “בשנה הראשונה בה עבדתי במערכת החינוך, בשנת הסטאז’ שלי, נכנסתי לכיתה ב1 ובמרכז הכיתה, על כיסא, עמד ילד קטן עם עיניים גדולות. הוא ירק וקילל וצעק, הוא הסתכל עלי, אני הסתכלתי עליו, התקרבתי ולחשתי לו: ‘אני יודעת שיש לך לב גדול, אני יודעת שאתה חכם, אני יודעת שאתה ילד טוב’.
הקטנטן עם העיניים הגדולות חייך אלי את החיוך החוצפני שלו. מול כל הכיתה הוא אמר לי: ‘מורה מטומטמת, את לא יודעת כלום. אני ילד מופרע. כולם אומרים שאני מופרע. המורים אומרים שאני מופרע, המנהלת אומרת שאני מופרע, אפילו ההורים שלי אומרים שאני מופרע’.
‘יש לך לב גדול, אתה חכם ואני יודעת שאתה ילד טוב’.
הקטנטן ברח מהכיתה ובשבוע השני שנכנסתי לכיתה אותו מחזה. קללות, צעקות, יריקות. לקחתי נשימה עמוקה, התקרבתי אליו ולחשתי לו: ‘יש לך לב גדול, אתה חכם, ואני יודעת שאתה ילד טוב’. הוא התיישב במקום.
בשבוע השלישי שנכנסתי לכיתה, ליד הכיסא שלי חיכה כיסא קטן. ועל הכיסא הקטן ישב ילד קטן עם עיניים גדולות. ביום הזה הוא בחר בי להיות המורה שלו. אני בחרתי בו להיות התלמיד שלי ביום שהחלטתי לעסוק בהוראה.
לקראת סוף השנה שאל אותי הקטנטן איך אני יודעת שילדים הם טובים. סיפרתי לו שיש לי סוד.
אתם מבינים? זו שבוהה, זו אני. ביום הראשון לכיתה א’, ביום הראשון למסע, אולי המסע הקשה ביותר שנאלצתי לעבור בחיי… עד כיתה ה’ לא ידעתי לקרוא ולכתוב. לא הצלחתי לחבר מספרים. רוב הזמן הייתי יושבת בכיתה ובוהה במורה.
לפני השינה, בלילה, הייתי שואלת את עצמי, בשביל מה באתי לעולם? חשבתי שאני טיפשה, שיש לי מוח מקולקל, הייתי בטוחה ששום דבר לא ייצא ממני. את מה שאני יודעת על חינוך לא לומדים באוניברסיטה. את מה שאני יודעת על חינוך, למדתי בכל דמעה שזלגה לי על הלחי. בכל נשימה עמוקה שלקחתי.
הרבה פעמים שואלים אותי למה בחרתי להיות מורה. זו הגאווה הכי גדולה שלי, הניצחון הכי גדול שלי. אני, חן מילר, תלמידת החינוך המיוחד, אני מורה בישראל. אני, שהמערכת לא פעם ביקשה לוותר עלי, אני נמצאת בתוך המערכת בשביל לשנות. בשביל להראות שאפשר גם אחרת.
הורים, מנהלים, אנשי חינוך – המילים שלכם, והמחשבות שלכם על הילד, בשלב כלשהו הופכים להיות המילים והמחשבות שהילד חושב על עצמו. אני לא אגיע רחוק…לא ייצא ממני כלום…אני לא מסוגל…אני עצלן…אני לא יכול…אין ילד שלא, יש ילד שכן. תזכרו תמיד שחינוך ועשייה חינוכית זה עשייה ועבודה בדיני נפשות. תודה”.