הטעות הגדולה של אילנה ושל הילארי
כשאילנה דיין סיימה את שידור התחקיר כנגד בנימין נתניהו ורעייתו שרה, היא התייצבה מחוץ לאולפן בפוזיציה של עיתונאית פורצת-דרך, והקריאה את תגובתו של ראש הממשלה במהלכה הוטח בה כי היא שייכת אל מחנה השמאל הקיצוני, וכי ‘גילתה את פרצופה האמיתי’.
דיין, וחבריה בתקשורת, הרגישו כי הם מצויים ברגע מכונן, וכי הקראת התגובה טעונת ההשמצות שלא מתייחסת לעיקרי התחקיר, תסיר סוף-סוף את המסכה מעל פניו של ראש הממשלה, תהפוך אותו לאדם מריר בעיני העם, ולפוליטיקאי שלא מסוגל לקבל ביקורת.
הנה, הוא שוב לא מגיב עניינית ורק מכנה את תוקפיו בשם ‘שמאלנים’.
אבל היא טעתה.
טעתה מאוד, וטעותה מצטרפת למשגים שעשו יצחק הרצוג, נוני מוזס, עמוס עוז, שלמה ארצי, וכעת גם הילארי קלינטון והשחקן ההוליוודי רוברט דה נירו.
המון העם, מורכב משכבות וממעמדות ריבודיים כמו שיודע כל סוציולוג לומר.
קל מאוד להניע את רצונו של ההמון, לשחק בו, ולגרום לו לנהוג בצורה מסוימת שלצופה מן הצד נראית הזויה וחסרת היגיון.
התיאוריות הראשונות בתורת ‘הפסיכולוגיה של המון’ מלמדות את זה, כמו גם התגייסות עמים לדיקטטורים שהובילו את בני עמם לאבדון – כמו היטלר וסטאלין.
כל זה נכון, אבל התנאי לכך חייב להיות שההמון יחשוב לכל הפחות כי הוא זה שמכריע, הוא זה שבוחר, והוא זה שמחליט.
את התחושה הזו חייבים להעניק לו.
גם האדם הנבער קורא בעיתונים, צופה בתכניות האקטואליה, ומאזין לתכניות הפוליטיות ברדיו. בשעה כזו הוא מסתובב לעבר רעייתו, שעובדת בתחנת הדלק המקומית, ומביע לה את דעתו באופן נחרץ, כשהיא מהנהנת בראשה בהסכמה, ומסכימה או מתווכחת עם בעלה החכם.
את ההבנה הבסיסית הזו החמיצה אילנה דיין, והחמיצו נוני מוזס, הילארי קלינטון ורוברט דה נירו. הטעות שלהם לא הייתה ההכרה שלהם כי הם מסוגלים לחשוב בשביל האיש הפשוט, להנחות אותו ולכוון אותו אל עבר ההצבעה הנכונה. לא. המשגה הגדול שלהם היה שהם חשפו את זה קבל עם ועולם.
הם לא חדלו מלהצהיר כי הם סבורים כי הכוח שבידיהם מאפשר להם להנחות את המון העם.
והמון העם לא אהב את ההנחיה הזו.
העובדה שלמר מוזס יש עיתון גדול, המוניטין שמלווה את יכולותיו הקומיות והדרמטיות של השחקן רוברט דה נירו, פניה הקמוצים של הגברת דיין, וההומור המתנשא של הגברת ליבני וחבריה בעולם הבידור הנמוך של התקשורת הישראלית, מעניקים לאזרח הפשוט את התחושה כי סובבת אותו קבוצה שסבורה כי היא נעלה ממנו והיא יכולה להכריע עבורו את עתידו.
והמון העם לא אוהב את זה. הוא רוצה לחשוב שהוא זה שמכריע.
את התחושה הזו העניק לו בנימין נתניהו, וכעת דונלד טראמפ.
“להם יש את כל הסלבריטאים, הזמרות והשחקנים”, אמר טראמפ לפני ימים אחדים, “לי יש את בני משפחתי”. זה הכל.
אז הזמרים ג’יי זי, ושחקן הכדורסל לברון ג’ימס יכולים להגיד לעם כי צריך לבחור בקלינטון. הזמר שלמה ארצי והסופר עמוס עוז יכולים להביע את דעתם על תפקודו של בנימין נתניהו. אבל האיש הפשוט רוצה דבר אחד.
שלא יחליטו עבורו. שלא יצביעו בשבילו. הוא צריך את התחושה שהוא זה שהצביע, גם אם על פי כל התיאוריות הפסיכולוגיות הוא בסך הכל שבוי של קמפיין מתוחכם. הוא לפחות לא צריך לדעת את זה. הוא רק רוצה את התחושה שהוא זה שקבע.
הוא רוצה להסתובב לאשתו במכונית ולהגיד לה, מול הטון המתנשא של רינה מצליח: בדיוק כמו שאמרתי לך, אין כמו ביבי.
-
אילנה? לא–היא ענף יבש של עץ גוסס. הסמול הולך בדרך ההי-לרי המחבקת ומנשקת.
-
הסמול הישראלי כולל כל האינטליגנטים והחכמים ישאר באופוזיציה עוד שנות דור לפחות–פשוט כי לא סובלים את אלו המנסים להתנשא. עברו-חלפו ימי מפא”י העליזים והפנקסים האדומים.
-
הסמולנים שנדפקו בתחזיותיהם ובחגיגותיהם גם כאן וגם בארה”ב לא יודו לעולם בטיפשותם–תמיד תמיד ימצאו אשמים אחרים בתוצאות הפוכות מפיהם הגדול רק הם יהיו וישארו “צודקים”. שילכו לעבוד משהו יצרני!!
