כששמעון פרס רעד מולי ביער קלוגה

שרי רוט
|
כ"ו אלול התשע"ו / 28.09.2016 21:30
בציבור החרדי ייחקק שמו של שמעון פרס ז”ל לעד כמי ששמר על לומדי התורה ומנע שוב ושוב ניסיונות גיוס • שרי רוט על הרעד שאחז בו ביער באסטוניה, התמיכה של הרב עובדיה לנשיאות, הפגישה עם הגראי”ל, הביקורים בבני ברק ואלעד – והקרב מאחורי הקלעים על ‘אזרחות הכבוד’

ככתבת פוליטית יצא לי לפגוש את שמעון פרס בהזדמנויות שונות. כשביקר חרדים, כשהגיע לנחם בבתי אבלים של חיילים שנפלו, וסתם כך בבית הנשיא – באירועים חגיגיים.

אבל הפעם היחידה בה ראיתי אותו רועד, הייתה ביערות קלוגה שבטאלין, בירת אסטוניה.

הימים ימי שלטון ‘קדימה’, איפשהו בתחילת הקיץ של שנת 2007, תשע שנים לאחור. שמעון פרס כיהן אז כמשנה לראש הממשלה אהוד אולמרט וכשר בממשלה.

כבר אז היו לחשושים על אפשרות שירוץ לנשיאות, אבל הודעה רשמית טרם יצאה.

עמדנו שם, ביער, בדיוק במקום בו נקברו יהודים בעודם חיים. מולנו ניצבה האנדרטה שהוקמה לזכרם של הקדושים. שמעון פרס עמד שם, כיפה כחולה לראשו. קשה היה לי שלא להבחין ברטט שבגוו.

“במקום הזה עולה וצפה לנגד עיני דמותם הטהורה של סביי ומשפחתי. הם היו קדושים, הם עלו על המוקד כשספר תורה בידיהם וטליתות על כתפיהם”, סיפר וקולו רעד.

שבועות אחדים לאחר מכן, בחודש יוני, התקיימו הבחירות לנשיאות. רק כשבועיים לפני יום הבחירות החליט פרס סופית שהוא מצטרף למרוץ – וזכה.

שנים אחר-כך עוד נשא המתחרה, רובי ריבלין, הנשיא כיום, את הכאב בליבו.

הבחירות הללו היו קו פרשת המים ביחסים בין יו”ר ש”ס דאז, אלי ישי, למספר 2 במפלגה, אריאל אטיאס. מאז ניצח אטיאס את ישי בבחירות לנשיאות, זרם הרבה דם רע בין השניים, שהתאמצו להסתיר זאת מעין התקשורת, לא תמיד בהצלחה.

אלי ישי סבור היה שעל הרב עובדיה יוסף זצ”ל לתמוך ברובי ריבלין. פומבית הכול סברו כי כך אכן יהיה, וריבלין נח במידה מסוימת על זרי הדפנה, והיה שאנן באשר לסיכויי בחירתו.

אבל אז התייצב אטיאס בחדרו של הרב, הזכיר לו את חובת הכרת הטוב שיש לעולם החרדי כלפי שמעון פרס, שתמך בבני הישיבות בכל מהלך השנים – והפך את הקערה על פיה.

פרס, הרב עובדיה

מאז, ועד ליום בו הודח ישי משלישיית ההנהגה של ש”ס לטובת הנהגת היחיד של היו”ר הנוכחי אריה דרעי, היו היחסים בינו לבין אטיאס די עכורים. לאטיאס היה גם חלק משמעותי בקבלת ההחלטה של הרב לפרק את מודל השלישייה.

בערב הבחירות האחרונות לנשיאות חשפתי בחרדים 10 את מכתבו של הרב, מכתב בו הודיע במי הוא מחליט לתמוך.

וכך כתב הרב זצ”ל: “התכנסנו היום להחליט מי יהיה נשיא המדינה.

“הרינו מודיעים מראש כי גם ידידנו היקר והנעלה מר ראובן ריבלין הי”ו ראוי הוא למשרה רמה זו. והוא ידיד אמת שלנו. אולם בגלל הכרת הטוב למר שמעון פרס, שעשה רבות למען היהדות, בפרט בהיותו שר הביטחון, הלכך החלטנו לתמוך במר שמעון פרס שהוא יהיה נשיא המדינה.

“עם זאת אנו מאחלים למר ראובן ריבלין שיקויים בו ‘בשמך יקראוך ובמקומך יושיבך’. ועוד יעלה מעלה מעלה לאורך ימים ושנות חיים.

“כן מאחלים לידידנו היקר מר שמעון פרס הי”ו אריכות ימים ושנים ועוד יפעל לטובת מדינת ישראל, ולמען תורת ישראל, ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח. יגדיל תורה ויאדיר”.

בימים הסמוכים ליום הבחירות עשו שני המועמדים מאמצים נואשים לזכות בתמיכה ובברכות המנהיגים החרדיים, גם הליטאים. בין השאר ניסו לפגוש את ראש הישיבה הגראי”ל שטיינמן, אז בן 94, שהיה שני להנהגת ‘דגל התורה’, אחרי הגרי”ש אלישיב. כבר אז סמך הרב אלישיב את ידו על החלטותיו של הרב שטיינמן בנושאים פוליטיים רבים וכבדים, כמו גם בנושא הזה.

אבל הרב שטיינמן החליט שאינו מוכן לפגוש אף לא אחד משני המועמדים. עד לרגע האחרון הוא גם לא פרסם את החלטתו באשר לאיש בו יתמוך.

אלא שאז הוזמן פרס במפתיע לברית מילה של יוסי ערבליך, עסקן בני ברקי. אל האירוע הזה הוזמן גם הרב שטיינמן. פרס מיהר לנצל את ההזדמנות ושוחח עם הרב, הגם שהשיחה לא עסקה בנושא הבחירות.

נושא שיחתם הפך לימים למפורסם. פרס סיפר על פגישה אחרת שהייתה לו, 80 שנה לאחור, עם מרן החפץ חיים. הרב שטיינמן גילה התעניינות, פרס סיפר איך סבו נטל אותו בזרועו אל הרב הישיש כדי לזכות בברכתו. לא, הוא לא זכר את פרטי הפגישה, שכן היה ילד קטן, אבל זכר את דבר קיומה.

ואז, ביקש ברכה. “אם קיבלת ברכה מהחפץ חיים, מה אתה צריך ברכה ממני?” – חייך הרב שטיינמן.

פרס, שנולד בעיירה וישנבה שבפולין, ספג השפעה רבה מסבו מצד אמו, הרב צבי מלצר, בוגר ישיבת וולוז’ין. הסב היה בין אחרוני היהודים שהובלו אל בית הכנסת העשוי מעץ ואשר נשרפו חיים, כאשר טליתותיהם על כתפם. זהו, מן הסתם, פשר הרעד שטלטל אותו ביערות אסטוניה.

שלוש שנים חלפו מאז נבחר לנשיא ועד שהוזמן לבקר בעיר חרדית – בבני ברק. כמיטב המסורת הביאו גם אותו אל הגבעה, אל ישיבת פונוביז’, כשהוא נכנס פנימה אל ההיכל באמצע סדר א’ של הבוקר, בעיצומו של ריתחא דאורייתא.

פרס בפוניבז\'צילום:שוקי לרר

צריך היה לראות את פניו של שמעון פרס כדי להבין איך יהודי ‘מפעם’ מתייחס ללימוד תורה. למרות היותו חילוני, המעמד ריגש אותו. הוא הביט בגמרא שעליה רכונים הבחורים, ראה שהם אוחזים במסכת בבא בתרא, ונזכר בהתרגשות איך אביו לימד אותו בדיוק את הגמרא הזו בהיותו בן 6 שנים.

נשיא הישיבה, הרב אליעזר כהנמן, העלה זיכרונות מילדותו וסיפר איך הסבא, הרב מפוניבז’ זצ”ל, שלח שליח אל הרב אברמסקי זצ”ל וביקשו לשלוח לפרס, שר הביטחון דאז, את הסופר משה פראגר ז”ל שהיה ידידו הטוב. על הפרק עמד כבר אז נושא גיוס בני הישיבות.

וכל השאר – היסטוריה.

פרס מעולם לא אכזב בנושא הזה והרבנים, ובראשם הרב עובדיה יוסף זצ”ל, הכירו לו טובה עצומה על כך עד יומו האחרון.

“אנחנו בגלות”, נאם אז פרס בישיבה, “אבל מה שמחזיק אותנו זה התורה, כל השנים עמדתי לצדם של בני הישיבות למנוע את גיוסם”, המשיך, והזכיר איך הגראמ”מ  שך זצ”ל הגיע אליו במיוחד, כדי להודות לו על פועלו.

גם ביום ההוא הגיע במיוחד כדי לבקר את הגראי”ל שטיינמן, שם סיפר לרב על התרגשותו העצומה ממאות הבחורים אותם ראה זה עתה שוקדים על תלמודם.

זה היה האיש.

שמעון פרס מעולם לא היה עבור הציבור החרדי ‘עוד פוליטיקאי’, אפילו לא ‘עוד נשיא’. הוא היה שונה. הוא היה שארית מתוקה מדור שכבר אינו אתנו עוד, ברובו הגדול.

לראות אותו מול גדול בישראל זה לא לראות את הפוליטיקאי שבו המנסה להפיק את מיטב הרווחים מהמפגש, אלא אחד שמעריך ומכבד בכנות וברצינות. להשקיף עליו מבקר בישיבה ומאזין לקול לימוד תורה, זו חוויה בלתי נשכחת. האיש פתאום חוזר לימי ילדותו, ההתרגשות צפה ועולה, והרטט שאוחז אז בגופו עובר כמו חשמל באוויר.

שנה חלפה מאז אותו ביקור, והוא הוזמן גם אל העיר אלעד. הייתי שם. אני זוכרת איך ראש העיר, יצחק עידן, נסע עמו במכונית, תוך שהוא מנצל את הזמן לשיחה קצרה. כששאלתי אותו, לאחר מכן, על מה שוחחו, סיפר שפרס סיפר וסיפר על סבו, תלמיד ישיבת וולוז’ין, כמו גם על ה’סבא קדישא’, הוא החפץ חיים זצ”ל.

“פרס נגע בדור שאנחנו לא הכרנו”, הגדיר זאת אז עידן. “אני סבור כי אחרי למעלה מ-60 שנה של הסדר ‘תורתו אומנותו’, חשוב לשבח את מי ששמר עליו גם כשהיה קשה וגם כשלא היינו אתו בקואליציה. פרס הרגיש זאת כצוואה המוטלת עליו, ושמר לנו על התורה”.

אגב, מאחורי הקלעים של אותו ביקור התרחשה סאגה מעניינת.

היה זה קצת אחרי ששוגרו ההזמנות לקראת הביקור, שהוגדר כ”ביקור הבכורה”, ביקור שבמהלכו תוענק לפרס תעודת אזרחות כבוד. את זה, אפילו בבני ברק לא עשו.

פרס

קצת אחרי שחולקו ההזמנות יצא רבה האשכנזי של העיר, הרב שלמה זלמן גרוסמן, בהתנגדות פומבית. היו שאמרו כי הוא מתנגד לכל הביקור, אבל הוא עצמו, בראיון למקומון ‘ידיעות’, התפתל ואמר: “לא ידוע לי שאני אמור להשתתף באירוע עם הנשיא. כשנגיע לשעת מעשה, נראה מה יהיה”. בהמשך, אישר את השתתפותו באירוע.

רבים תמהו אז לפשר השינוי הפתאומי. מתברר כי בתחילה, אכן התנגד לעצם הביקור, אבל כשהבין כי כלה ונחרצה עם ראש העיר לקיים את הביקור כמתוכנן, עבר הרב אל הנושא השני המעיק על ליבו: מתן אזרחות כבוד. הוא נימק זאת בכך שבעבר היו בעיר ביקורים של רבנים חשובים ושל אדמו”רים, ומעולם לא הוענקה להם אזרחות כבוד. “לא ראוי שעיר חרדית כמו אלעד, תעניק אות מסוג זה”, התבטא.

הרב אף הביא כנימוק אמירה של פרס  מעל בימת הכנסת, ולפיה, “לא כל מה שדוד המלך עשה על הגגות נראה בעיניי יהודי, או מוצא חן בעיניי”.

בעקבות אמירה זו הוגשה הצעת אי אמון בממשלה על ידי הסיעות החרדיות.

שוחחתי אתו באותם ימים ושמעתי את דעתו. “כשנותנים לאישיות מסוימת אזרחות כבוד, הכוונה היא שהוא עשה משהו מסוים. יש הרבה יהודים חרדים שעשו מעל ומעבר ועדיין לא קיבלו את אות הכבוד אותה רצתה העירייה להעניק לנשיא”, הסביר בשיחה טלפונית.

ואיך בכל זאת השתנתה דעתו?

ובכן, מתברר שאחד מהנציגים החרדיים הלך לשאול את פי הגראי”ל שטיינמן, שהורה לו להצביע באופן אישי בעד הענקת התואר, לכשיעלה הדבר לדיון במועצה. “אין בזה שום כבוד”, אמר, כשהוא שוקל מן הסתם על כפות המאזניים את זכויותיו של האיש מול הנימוקים נגד – ואל מולם, את התועלת שתצמח לעיר מביקור שכזה.

שמעון פרס לא היה שומר תורה ומצוות. ובכל זאת, הציבור החרדי זוכר לו חסד נעוריו וזוקף לזכותו את הפטור שהוענק לבחורי ישיבה שתורתם אומנותם מגיוס לצה”ל.

יהי זכרו ברוך.