הילה קורח, חשבת שתתקבלי בשטיח אדום?

שמעתם מה קרה? מגישת טלוויזיה נכנסה למאה שערים כדי לצלם סרט – והותקפה.

מעניין, לא?

כשנכנסה לשם היא בוודאי סברה שתתקבל בפרחים ובלבבות והנה, הפלא ופלא, במקום לזרוק עליה סוכריות זרקו שקיות מים ולא אפשרו לה לצלם.

כשהגיעה למקום היא כנראה חשבה שהשטיח האדום יפאר את האדמה ומצעד כבוד יפתח את השער. והנה, מוזר ביותר, הדרך נחסמה בעגלת ילדים ואנשים נופפו מולה בזעם.

הילה קורח, שאינני מכירה אותה באופן אישי, נכנסה למקום עם אנשי צוות הצילום ועם מאבטחים. ברור שעם מאבטחים. אחרת מי ישמור עליה כשיקרה הדבר הצפוי מראש?

ואם מראש ידעה שזה מה שיקרה, ממה היא מתרגשת לאחר מעשה? ואם מראש ידעה שזה מה שיקרה – למה בכלל בחרה להיכנס לשם?

היא השיגה בגדים צנועים במיוחד, כדי להיכנס למאה שערים, אבל כל אחד יודע שבמאה שערים לא רק התלבושת מדברת, אלא גם המעשים, ומעולם לא אפשרו שם דריסת רגל לצילומים.

למה להיכנס לאנשים לתוך הבית ולעשות מה שהם אינם רוצים? למה להכריח אנשים לראות מול עיניהם דברים שהם לא מעוניינים?

ואת זאת לא אומרת תושבת מאה שערים, אלא מישהי מבחוץ. מישהי שחוותה פעם אותה החוויה, אבל במקום לפנות לתקשורת – החליטה פשוט להבין.

•

לפני 7 שנים צילמתי סרט במאה שערים.

סרט שרבות מקוראות הטור הזה בוודאי מכירות: “הזיכרון האחרון” – סרט לילדות ולאימהות.

צלמי טלוויזיה מן השורה הראשונה, לבושים משום כבוד המקום בחולצה לבנה במקום בטריקו דהויה, ובכיפה שחורה גדולה במיוחד  במקום בכובע קסקט בלוי, נכנסו יחד אתי למקום.

כמאה שחקניות (לא פחות!) ילדות ומבוגרות הילכו להן בשורה. שערותיהן של הילדות היו אסופות בשתי צמות, כיאה לבנות מאה שערים, והמבוגרות היו מכוסות במטפחות ראש צנועות וחסודות.

מאבטחים לא הבאתי אתי. האמת היא שסמכתי על שמי, שיפתח לי את הדלת ושיגן עלי מפני כל רע.

מתוך הזיכרון האחרון.צילום:יחצ

ידעתי שאני בבעיה עוד לפני שנכנסתי, אבל מכיוון שעלילת הסרט התאימה למקום – החלטתי לקחת סיכון.

עדיין לא הספקנו להניח את המצלמות על הקרקע וכבר הגיעו התושבים. הם הקיפו אותנו בזעם וצוו עלינו לעזוב את המקום. תוך כדי כך החלו להיזרק לכווננו – מכוון הבניין שתחתיו התאספנו, טיטולים מלוכלכים.

מאיפה אספו אותם באותו רגע, זאת אינני יודעת לספר לכם.

ניסיתי להסביר לאלו שסביבי שאני מנוחה פוקס ושזה סרט לחרדים, אבל על אף שהם טענו לשמחתי שאין להם כלום נגד הספרים, ושאלו אפילו מקשטים את המדפים בבתים, בכל זאת, הם הבהירו, לא ניתן לילדינו לראות צוות צילום בשכונתנו, דבר הנוגד את השקפתנו.

ניסינו עוד מעט להתעקש ולהתווכח, אבל ראינו שזה לא ייגמר טוב, נשאנו רגלינו וברחנו מהמקום.

מי שיודע מהו יום צילום, כמה קשה לעזוב מקום לאחר שמגיעים אליו ומבססים את הביצוע על גביו, כמה זמן אורך כל שינוי כזה וכמה כסף עולה כל יום צילום – יבין איזו עגמת נפש הייתה זו.

ובכל זאת, לרגע אחד לא התפלאתי, לא כעסתי על האנשים, לא פרסמתי את הדברים, וזאת מכיוון שאני חושבת שזכותם של אנשים להחליט איך לחיות בשכונתם ומה להכניס לשם.

כל מי שנכנס ויודע שהוא מחבל בזכותם הבסיסית של התושבים לחיות כפי שמגיע להם, טוב שיביא מאבטחים, כי בצדק יזדקק לשורותיהם.

לא, אין לי דבר בעד כוחניות, השלכת אשפה וטיטולים על ראשי אנשים, אבל יש לי הרבה נגד אנשים שמייצרים לסרטם פרסום על גבם של תושבים תמימים, שכל מה שהם מבקשים זה לתת להם לחיות כרצונם.