פסימים ואופטימים מסיימים אותו דבר

“פסימים ואופטימים מסיימים באותו אופן, אז למה לא להיות אופטימי?” – זוהי אחת מאימרותיו של שמעון פרס, שיהיה בריא; משפט שמגיע כנראה בעקבות הניסיון, הוותק והגיל.

אין לי באמת מושג האם באמת האופטימי והפסימי מסיימים באותו אופן, אבל נראה לי שהחיים שלהם שונים זה מזה לחלוטין.

אדם קם בבוקר זעוף, כי התברר לו שמשום-מה הטלפון שלו לא הוטען במהלך הלילה, למשל, והוא מתחיל את היום בצד שמאל.

לעומתו, אדם אופטימי מתחיל את היום באמירת ‘תודה’: תודה על זה שאני חי, תודה על זה שהעיניים שלי רואות, על הבגדים ואפילו על השעון מעורר (התרנגול המודרני) שעורר אותי בזמן.

שום דבר לא מובן מאליו.

לא סתם מתחילים את הבוקר בברכות תודה (“מודה אני וכו'”). כשאדם יודע להעריך מה שיש לו – הוא מרגיש טוב, הוא אופטימי, והוא פותח יום חדש עם כוחות מחודשים כדי להמשיך לבנות, ליצור ולהתעצם.

האופטימיות היא נקודת זינוק ליום פי כמה יותר מוצלח. אדם פסימי, תמיד יהיה מריר וזועף. לעולם הוא לא ייצור או יבנה, כי הוא הרי פסימי, ופסימי לא מאמין שאפשר לעשות משהו.

בשבוע הקרוב נלמד על פרשת הביכורים. השקעת? חרשת? גידלת? הוצאת פירות מבורכים? – בוא תגיד תודה. זה לא תהליך טבעי של האדמה, אלא “ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'”.

כשאדם יודע להעריך מה שיש לו, מתקיים בו גם המשך הפסוק: “ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלוקיך ולביתך”.

כן, האופטימיים גם זוכים לחיות חיים שמחים יותר.

אה, וגם זה מאמרותיו של משמעון פרס: “הבריאות שלי מאכזבת את הרופאים”.

שיתאכזבו שוב, אמן.

• מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי להצלחה ולמצוינות