למה באמת טינף יוסי ביילין את פואד?

אליעזר היון
|
כ"ה אב התשע"ו / 29.08.2016 13:17
התיאוריה: מה עומד מאחורי ההתקפה האנטיפתית של יוסי ביילין כנגד פואד בן אליעזר ז”ל שעות לאחר מותו? • ולמה חלק מהאמנים הניו-אייג’ים החוזרים בתשובה, לא מאד חכמים?

יש חור בדלי. מותו של הפוליטיקאי החביב פואד בן אליעזר הצליח לאחד סביבו את כל אויביו.

ח”כים ואישים מכל קצות הספקטרום הציבורי בישראל שיבחו את האיש ואת תרומתו לישראל, וכולם כך נדמה, זכרו, את האיש שהשרה תמיד אווירה טובה וחיובית סביבו ובכלל מיעט לתקוף אחרים באופן אישי.

אמרנו כולם, חוץ מאחד.

השר לשעבר יוסי ביילין התראיין לערוץ הראשון, ובטקסט שלא ניתן לתת לו כותרת אחרת מלבד ‘גידופים על המת’, הסביר כמה היה פואד כוחני, דורסני, לא כשר, ובכלל אדם לא חיובי. דבריו של ביילין הכעיסו רבים, ולא מעט הפיקו מן הדברים מסקנות בעיקר כלפי הדובר, וכלפי אישיותו חסרת הרחמים שלא הצליחה למצוא רגע של חמלה בעוד גופתו החמה של הנפטר מתקררת.

אולם במבט מעמיק יותר, אני מבקש להציע תיאוריה בגרוש, לפיה מדובר בסך הכל במופע מזהיר של תסכול.

פואד, בלי שידענו אנו ואולי גם בלי שידע בן אליעזר עצמו – מילא תפקיד נכבד ובלתי מוצלח בחייו של יוסי ביילין, שחש במשך שנים – כפי הנראה – שנאה ותיעוב כלפי האיש שהגיע למעמד הגבוה ביותר במפלגה ממנה פרש הוא, לאחר שנבחר למקום שנחשב לא ריאלי בבחירות לכנסת ה-16.

למה הוא חש כך? אינני יודע. ייתכן שהוא האמין בכנות כי בן אליעזר איננו מתאים לתפקיד הנכבד, ואפשר גם שהוא בסך הכל קינא בסחבק העיראקי שכבש את לבבותיהם של המתפקדים הערביים והיהודים, בעוד הוא, אשכנזי, בן טיפוחיו של שמעון פרס ואדריכל הסכם אוסלו, הושלך מהמפלגה ללא חן.

הבוז, העוינות, והאיבה אותם נשא ביילין במשך שנים ארוכות הגיעו לשיאם עם הצגתו של פואד לתפקיד מועמד מפלגת העבודה לנשיאות המדינה, וחבר הכנסת לשעבר חש כי מרירתו מתפקעת. לא די בכך שפואד נותר תמיד בשכבה העליונה של הפוליטיקה והשררה הישראלית, הוא גם מועמד ריאלי לתפקיד האזרח מספר אחת.

אלא שאז שיחק לו המזל ובן אליעזר נחשד בעבירות שחיתות, בהם שקע והסתבך. ביילין הרגיש שהצדק נעשה.

התיאוריה הפסיכו-חברתית המוכרת הטוענת כי אנו בני האדם שואפים ל’איזון הכרתי’, ול’עולם צודק’ מעולם לא היתה רלוונטית עבורו יותר. האיש שאותו למד לתעב עמד לשבת על כיסא הנאשמים, לתת את הדין, ולרצות את עונשו בבית הכלא כאחרון העבריינים. הכל הסתדר, והעולם הפך שוב למאוזן.

ואז החל פואד כפוליטיקאי מנוסה להפר את האיזון. הוא הכריז פתאם כי חלה והמסמכים הרפואיים איששו זאת, הוא לא הופיע לדיונים, ולבסוף טרף את הקלפים ומת עוד לפני תחילת המשפט. הכל קרס. הפוליטיקאים יצאו מגדרם כדי להחמיא לאיש שהגן על המדינה, ונשא בתפקידים כה בכירים במהלך שנותיו, וביילין חש שהוא מתפוצץ.

זה לא אמור היה לקרות. פואד צריך היה לעמוד בפני שופט, לקבל סטטוס של עבריין, ולהיות מוקע על ידי החברה הישראלית. ‘תיאורית העולם הצודק’ שלו התמוטטה שוב, ולביילין המאוכזב לא נותר אלא לפעול בדרך היחידה שנותרה לו.

הוא עלה לערוץ הראשון, ובלי להצהיר על כך מוקדם יותר, כפי שסיפר מגיש החדשות אילון, החל להשמיץ את הפוליטיקאי המת.

זה עזר? מסתבר שלא. ביילין נתפס כאדם מריר ואנטיפת, חסר רגישות וחסר מזל.

אבל זה לא משנה. לו על כל פנים, העניק הראיון תחושה של שחרור.

הטיפשים. ד.כ מכובדתי.

חזרת בתשובה לפני אחד עשר חודשים, וה’אורות’ הרוחניים המקווים עדיין לא הופיעו. את לא חשה, כלשונך, “שמשהו השתנה, שהפכת לאדם אחר”, ואת תוהה בחיבוט עצמי, האם זה היה שווה, ובמילים שלך, האם לא ‘חזרת לחינם’?

ובכן לא. אין קשר סיבתי חיובי בין התודעה הרוחנית, או תחושת הדבקות באל להיותך יהודייה כשרה, וראי בעניין זה את דבריו החריפים של בעל התניא, “אך הנה ידוע שכל אחד ואחד בכלל ובפרט רוצה לציד לדבק בבורא יתברך ומתאמץ בכל מה דאפשר ואינו משיג שום דבר, ויש טיפשים שנופלים מזה”.

אתה אמן ניו-אייג’י שחזר בתשובה ולא חש שהחיפוש שלך הגיע למיצוי, שהדבקות שלך מושלמת? תירגע. אל תייצר קורלציה טיפשית בין אמונתך וחובתך, לטובין הרוחניים אותם ניסית להשיג, ושאליהם היית משוכנע כי תגיע שבוע לאחר חזרתך.