בואו נדבר רגע על אמנות.
אם פעם, בעבר, המילה הזאת הייתה מוכרת יותר מתחום הסנדלרות והחייטות, הרי שכיום נוספה הגדרה חדשה ומעניינת.
המילה ‘אומן’ שהייתה נכתבת פעם בכתיב מלא, הייתה מגדירה בעל אומנות מסוימת ברפואה, בבישול או בתפירה, והתואר היה נשמר למיוחדים בתחומם. דוגמת ‘טבח אומן’, ‘חייט אומן’ או ‘רופא אומן’. המילה הזאת עברה שדרוג מיוחד, והכניסה הגדרה חדשה ללקסיקון הישראלי: “אמן”.
כיום, המילה אמן, שנקראת כשמו של אותו רשע מזרע עמלק, שמורה לתואר מסוג אחר לחלוטין.
אינך חייב להיות בעל מקצוע כזה או אחר בשביל שתוגדר כאמן. האמנות העכשווית מדלגת על תואר ומתמקדת ביצירה.
צייר, פסל, זמר, מלחין או יוצר, מוגדר כאמן. כלומר, מתעסק באמנות, בתחום הרוח ולא בחומר. האמן של היום, הוא טיפוס ברוך כישרונות, שיוצר יש מאין את התוצר הסופי. ציור חדש, לחן חדש ותובנה חדשה ומעניינת, אלו הם האמנויות החדשות.
ההערצה והסגידה לאמנות, היא שהביאה עד הלום את ההכלה והסלחנות לכל דבר רע שיורד לעולם, כל עוד הוא עטוף בהילת האמנות.
סטנדאפיסטים ואנשים ריקים, שאמנותם נמדדת בכושרם הרטורי והייצוגי, רשאים להרוג להשמיד ולאבד את כל הנקרה בדרכם, בחסות הערצת האמנות.
גם עבירות, כבדות משקל, על החוק הישראלי, נתפסות כמותרות, ונענות בסלחנות, כל עוד מדובר באמנות טהורה ונקייה.
רק לא מזמן, הזדעזעה המדינה בנאומו של אמן רטורי שביזה את דגל ישראל בצורה המחפירה ביותר, עוון שעונשו עד שנת מאסר אחת, או שלוש מאות לירות קנס, אמיתי לגמרי, ובכל זאת לא נעשה עמו דבר, כאמור, בחסות חופש האמנות.
בהחלט, מדינת כל אמניה.
•
ועכשיו בואו וניגש לקטע האמנתי.
בעוד מיליונים במדינה, מאמינים באמנות ונוהרים אחריה, גם במחיר וויתור עקרונות חשובים; ובעוד האמנות נתפסת בישראל כדבר המקודש ביותר, ואוי לו למי שיעז לפגוע בה – הרי שישנה קבוצה שלמה של אמנים, בהם יוצרים מופלאים, שלא זוכים להכרה שלטונית, ונרדפים עד חורמה, הדק היטב, על ידי החברה הישראלית הנאורה, זו שתומכת במוצהר באמנות על שלל גווניה.
הכירו את הציבור החרדי בישראל.
מאות אלפי בני נוער ומבוגרים, עוסקים יום ולילה באמנות. מהם יוצרים, מהם מלחינים הבנה חדשה, מהם כותבים עשרות ספרים וחיבורים תורניים אמנתיים, ואין בהם הכרה, אלא רדיפה.
הציבור החילוני בישראל, מלא טרוניות כרימון, על אורח החיים החרדי.
הציבור החופשי לא יכול לשאת את ‘הבטלנות החרדית’, כפי שהוא מגדיר, ואת אי הנשיאה בעול, על אף שהנושא מעוגן בחוק ונטחן עד דק. האזרח הסטנדרטי בישראל, רואה בהם, בחרדים, את הגרועים שבאויביו ואת גוזלי לחמו וכספו. “מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור” משפט בדוק, ולצערנו גם מנוסה.
הם שונאים, מתנכרים, ובעיקר – תמהים. אין להם הבנה, ואין בהם הכלה. אנחנו מעמסה עליהם, לא פחות. מעמסה רגשית, מנטלית ופיזית. תשאלו את יאיר לפיד.
•
וכאן עולה התמיהה שבעתיים.
מדוע מאות אלפי האמנים, שהשקיעו את כוחם ויצירתם בתורה ובמצוותיה, לא זוכים להכרה חברתית?
מי הוא השרירותי שהחליט מהי אמנות, ומהי בטלנות? מדוע חידוש תורני יצירתי, כתיבת חבורה טובה, וכתיבת ספרות תורנית אינה מוגדרת כאמנות?
במה עולה מופע סטנדאפ רדוד, המורכב מגיבובי שטויות ומניבולי פה, על מסירת ‘חבורה תורנית’ בפני עשרות אברכים? במה עדיף פסלון חרס של פרעוני, על יצירת מצה עבודת יד שמורה משעת קצירה בפרטיה ובדקדוקיה?
בכלום.
האמת חייבת להאמר, אוי להם לדוגמאות הקדושות שעמדו אך לרגע מול המיץ של הזבל. אדרבא, במבחן התוצאה וההשקעה, דבר לא יקרב לאמנות שבהלכה.
אלא שהם לא מכירים, והם לא יודעים.
האמנות היהודית, מקומה בבתי המדרש ובבית השם. לא מול כיתת יורי צחוק מעורטלים.
אבל בכל זאת, משפט אחד הם מכירים, הם קוראים לזה סלוגן. בפעם הבאה שחילוני יגמגם לכם משהו על ‘תורתו אמנותו’ – תספרו לו קצת על אמנות.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]