מי יפסיק את הטירוף של הקמפיין?

משפחתו של החייל אורון שאול ז”ל תבעה מנציבות שירות בתי הסוהר לא לאפשר לאסירים הביטחוניים לצפות במשחקי היורו. העיתונים מרחו כותרת גדולה.

משפחת שאול עתרה לבג”צ לא לאפשר לאסירים לצפות בגמר היורו. ברדיו שודר מבזק ובערוצי הטלוויזיה סוקר גורל העתירה. המשפחה גם חסמה או ניסתה לחסום את הביקורים של משפחות האסירים לכלא נפחא ואיימה לחסום את המעבר של משאיות לעזה. ווינט נתנו תמונה יפה.

משפחתו של החייל הדר גולדין ז”ל יצאה נגד ההסכם עם טורקיה ודרשה לבטל אותו, עד שתוחזר גופת בנה. התקשורת שידרה את הוויכוח הציבורי, כאילו מדובר בביקורת מוצדקת.

אני מוכן להתערב שרוב מוחלט של אנשי התקשורת הבינו שמדובר בדרישה בלתי סבירה בעליל. אף אחד לא העז להגיד – לא, אנחנו לא ניטול חלק בטירוף הזה. מספיק מה שעשינו בעסקת גלעד שליט, ששעבדנו אינטרסים של מדינה שלמה לשחרורו של חייל אחד, חשוב ככל שיהיה.

ברור שאין לי טענה למשפחות. אף אחד מאתנו לא יכול לדמיין את מצבם. דווקא בגלל מורכבות הסיטואציה, תקשורת אחראית הייתה יכולה לנתב את התחושות הקשות למקומות הנכונים ולא למחוזות בהן נמתחת ביקורת חריפה על הממשלה על כך שלא כללה בהסכם מדיני חשוב, התחייבות בלתי אפשרית להחזיר שרידי גופות.

בזמן הקמפיין למען שחרור גלעד שליט, היו לא מעט פוליטיקאים בכירים שהתנגדו לעסקה. מאוד התנגדו. רובם ככולם לא העזו לבטא את ההתנגדות שלהם בפומבי.

היו אפילו בכירים כמו צחי הנגבי שהתחייבו בפני המשפחה לא לאוורר את ההתנגדות שלהם בתקשורת, כאילו הסיפור הזה של שחרור 1000 מחבלים הוא עניין משפחתי שבין הנגבי למשפחת שליט.

ציפי לבני, איווט ליברמן, בוגי יעלון, כולם טוענים לכתר ראשות הממשלה, השאירו את ההתנגדות שלהם לעסקה בחדרי חדרים ולא נלחמו עליה. ניגפו בפני גל הפופוליזם הגדול.

עכשיו חוזר אותו סיפור, רק במהדורה מוטרפת יותר. שם לפחות היה באמת איזה ערך להילחם עליו – לא נשאיר אף חייל מאחור, ערבות הדדית, שם לפחות היה חייל חי להחזיר הביתה, פה אפילו אין את זה. איזה ערך מקופל בשחרור מחבלים עבור שרידי גופות? אם צריך להחמיר את תנאי האסירים הביטחוניים מסיבות ענייניות, אז שיחמירו אותם, אבל מה הקשר לשרידי גופות גולדין ושאול?

בכירי השרים נפגשים עכשיו בסרט נע עם המשפחות, אומרים מילים ריקות, ממלמלים התחייבויות חסרות שחר, אף אחד מהם לא מעז לבוא למיקרופון ולהגיד – נשבר לנו הלב על מה שקרה לחיילים, אבל זה לא יעזור להם וספק אם יעזור למשפחותיהם, אם עכשיו נשחרר עשרות מחבלים, כמו שדורש החמאס, רק כדי לקבל ארונות בחזרה.

היה יכול להיות עוד יותר מעורר השראה אם אחד השרים הללו היה יוצא מפגישה עם אחת המשפחות ואומר: מה שאני לוקח מהפגישה הזאת הוא שאני אעשה כל דבר בקבינט, כדי שלא תתחיל מלחמה מיותרת, שלא ימותו עוד אנשים בסיבוב דמים בעזה.

שרים בקבינט יודעים לספר לאחרונה שנתניהו מאוד מוטרד מהמצב בעזה, שהוא חוזר ומתריע מקריסה בעזה, קריסה של התשתיות, משבר הומניטרי. כל כך מוטרד נתניהו, הודה חבר בקבינט, שישראל כבר מוותרת במודע על הניסיון לוודא שהבטון שנכנס מהצד שלנו לעזה, לא משמש לבניית מנהרות.

למעשה, ישראל יודעת שהוא משמש למנהרות ומשלימה עם זה. כל כך מוטרד נתניהו, העריך אחד מחברי הקבינט, שלא מן הנמנע שראש הממשלה יהיה יותר קשוב אפילו לרעיון הנמל בעזה.

מי שהפגין את ההתנגדות הכי עזה לרעיון עד כה, בוגי יעלון, כבר לא שם ושרים אחרים – ישראל כץ, נפתלי בנט, דווקא תומכים.

האם ראש הממשלה באמת מוטרד או שזו הייתה הצגה לצורכי העברת ההסכם עם הטורקים וועדת חקירה עתידית? לא ברור, בטוח שלחץ ציבורי עליו להקשיח את המדיניות כלפי עזה רק בגלל נושא הגופות, הוא דבר לא חכם ולא הוגן.

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר. המאמר התפרסם ב’הארץ’