עכשיו זו כבר הדריכה עם העקב על הראש והירייה כדי לוודא הריגה

אני בעד שיחרור משה קצב מהכלא. הנה אמרתי את זה. אפילו בפני עצמי קשה לי להודות בזה.

אני עוקב אחרי פיתולי הסאגה הבלתי נגמרת הזאת ורוצה שישחררו אותו. תנו לי שנייה להסביר למה זו עמדה מפתיעה. אני די משוכנע שבמידה וקצב עושה את רשימת העיתונאים שהוא הכי מתעב בעולם, אני בחמישייה הראשונה.

אני, כמובן, גאה בכך מאוד וחושב שהרווחתי ביושר את המעמד.

ב-2006 עזרתי לארגן את הפגישה הראשונה בין אורלי רביבו, עובדת בית הנשיא והראשונה שפוצצה את הפרשה, לח”כ שלי יחימוביץ’. אף פעם לפני כן או לאחר מכן, לא מילאתי תפקיד כל-כך פעיל בתוך פרשה מתגלגלת.

הרגשתי אז שחוסר צדק מזעזע עומד להתבצע בסיפור הזה ושקצב עוד ייצא ממנו נקי.

היישר מהפגישה ההיא, יחימוביץ’ באה לאולפן חדשות 10 ואמרה לראשונה שקצב יגמור בכלא. שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי ספקות לגבי הכרעת הדין בעניינו ואני חושב שקורבנותיו חיות עד היום את הפצעים שהוא גרם להם. זה נוכח בחיים של רביבו והלינץ’ האינטרנטי שבוצע בא’ ממשרד התחבורה, אודליה כרמון, מכאיב לה גם היום.

למה, אם כן, אני רוצה בשיחרורו? חמלה.

האיש נענש בצדק, הוא עבריין והוא קיבל את הגרוע בעונשים. הוא כבר לא יוכל להתהלך בפומבי כאחד האדם, הוא לא יהיה אורח מקובל באולפני טלוויזיה ולא יכהן בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות.

חייו במידה רבה נגמרו. עכשיו זו כבר הדריכה הזאת עם העקב על הראש והירייה הנוספת כדי לוודא הריגה.

חוץ מזה, ההלכה שאדם לא יכול לקבל הקלה של שליש בעונשו, אלא אם יודה בעבירה בה הורשע, היא פשוט הלכה שלא יכולה לעמוד. אם זה לא היה משה קצב, כולנו יודעים שאסיר אחר כבר היה בחוץ.

קצב הוא רק דוגמא אחת למשהו רחב יותר. לא די לנו בהעמדתו לדין של אדם, בזריקתו ממעמד גבוה למעמד נמוך, בירידתו מנכסיו, באיבוד חבריו, אפילו כניסתו לכלא לא מספיקה לנו. אנחנו רוצים דם.

רק בשבוע שעבר היה אפשר לראות את זה ביחס שקיבל נוחי דנקנר. גם דנקנר ראוי לכל הביקורת שספג, גם על דנקנר עשינו תחקירים וכתבנו מאמרים, אבל עכשיו כשהוא כבר חלש, מוכרים את ביתו, הרשיעו אותו בעבירה פלילית, הוא איבד את האימפריה שלו, נתניהו כבר בטח לא מחזיר טלפונים ויש סיכוי לא רע שייאלץ לבלות חודשים, אם לא שנים בכלא, מה הטעם עכשיו להמשיך ולכתוש אותו?

ראיתי את זה קורה גם עם קרוב משפחתו, דני דנקנר. מישהו לא הסתפק בכל הגזירות שנחתו עליו והתעקש שהוא יגיע לבית המשפט עם בגדים כתומים. עוד קצת השפלה, למה לא.

אותה תופעה קורית עם אהוד אולמרט. עשיתי על אולמרט יותר תחקירים משעשיתי על נתניהו. אולמרט לא החליף איתי מילה תשע שנים, אבל עכשיו הוא בכלא, ראש הממשלה הראשון אי פעם שהגיע למקום הזה, הוא הושפל, נדרס, לא יחזור לעולם לפוליטיקה, מקסימום לעסקים שרחוקים מעין הציבור, כל ההתעסקות הזאת במי בדיוק ביקר אותו ובאיזה כובע הוא עשה את זה, מרגישה לי כמו צימאון לדם.

יניב קובוביץ’ דיווח ב’הארץ’ שיש מכונת כושר שהוכנסה לאגף במעשיהו בו נמצא אולמרט. כל אחד מורשה לרוץ על המכונה 45 דקות. באחת הפעמים אולמרט רץ את הזמן המותר ורצה להמשיך כי אף אחד אחר לא היה שם. הורידו אותו. למה? ככה. כי אלו החוקים.

אחר כך מישהו גם טרח להדליף את זה.

התיקון השמיני לחוקה האמריקנית אוסר על ענישה “אכזרית”. בין כל הזכויות שראשי האומה האמריקנית (והאנגלים לפניהם) מצאו לנכון לבצר זו הזכות להיענש באופן ‘לא אכזרי’.

אני הייתי מוסיף לכך פרשנות אחת – בואו נהיה קשוחים איתם כשהם מחזיקים הרבה כוח ביד ונמצא בעצמנו קצת יותר חמלה, כשכבר אין להם כוח בכלל.

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר. המאמר התפרסם ב’הארץ’