שבוע עבר מאז סערה המדינה בעקבות הטרגדיה של אסתי וינשטיין ע”ה, חסידות גור שנטשה את הדת, וגופתה נמצאה כשבוע לאחר שנעלמה, אחרי שלא עמדה בנתק משש מבנותיה במשך כשבע שנים.
אבל אסתי וינשטיין היא לא היחידה. ישנן נשים לא מעטות שעדיין חיות יום-יום סיפור דומה.
מצד שני, ישנם גם ילדים הסובלים מנתק שכפה עליהם אחד ההורים. כזה הוא אבי, ילד חרדי המתגורר בעיר חרדית גדולה במרכז הארץ.
סיפורו של אבי הוא סיפור הפוך ב-180 מעלות מהסיפורים המוצגים ברשתות החברתיות בימים אלו. ילד שגדל עם הרבה אהבת אם, אבל עם אמא בלבד, אבל עם אבא ש”לא רוצה בי”.
כשהיה אבי בגיל 10 החל עבורו מחול השדים.
באותם ימים התנהל הליך הגירושין של הוריו בבית הדין הרבני. אביו, מנחם, טען בפני הדיינים: “אצלי הילד יישאר חרדי, אצלה – לא בטוח. אני רוצה את הילד”. למזלה של האם מירי, חרדית מבטן ומלידה הממשיכה באורח החיים החרדי גם כיום, הדיינים לא השתכנעו בכנות אמירותיו. תסקירים של לשכת הרווחה שכנעו סופית שטובת הילד לגור עם אמו.
במשך כמה שנים ניסה האב להילחם כדי לקבל את המשמורת על הבן. כשהבין שבית הדין לא ייענה לדרישתו, וכי הגירושין יסתיימו בהסדרי ראייה בלבד, הוא “חתך בין לילה”, כפי שמספרת מירי. “פשוט נעלם מחיי הילד. אחרי דיונים שהתפרסו על פני כמה שנים, במהלכם סיפר לבית הדין שוב ושוב עד כמה חשוב לו הילד, כמה הוא אוהב אותו וכמה טוב יהיה שהילד יגדל דווקא אצלו, פתאום הוא החליט לנתק את הקשר איתו”.
השיחות של הילד עם פקידות הסעד היו חסויות. לאב לא היה מושג מה אומר שם הילד. “אולם כשקרא את החלטת בית הדין בעניין המשמורת על הילד וקלט שהילד בעצם בחר לגור עם אמו, זה היה סוף הסיפור מבחינתו”, מספרת מירי.
באותה עת קרב מועד בר המצווה של אבי.
מירי נערכה לערוך לו אירוע מכובד. הילד התיישב להכין הזמנה אישית לאביו. “הוא קישט את ההזמנה, כתב עליה הקדשות אוהבות, והתחנן לראות את אביו ביום שמחתו. שעת האירוע, החברים החלו להתכנס באולם, אבל האבא איננו”.
מירי זוכרת עד היום את אותו יום מר. “אבי יצא מהאולם וחייג לאביו. ענתה האישה לה נישא.
“‘אבא שלך לא יכול להגיע לבר המצווה שלך, הוא בעבודה’, אמרה לו. הילד נשבר, התרסק, החל למרר בבכי. מאז חלפו שנים, הילד ניסה פעמים רבות לשגר שליחים, להתחנן, פעם אפילו הגיע בסמוך אל הבית בו מתגורר אביו, שלח מישהו לשאול אם אפשר להיכנס, אך נענה…בשלילה”.
“בסיפור הזה, בניגוד לסיפורה של אסתי ויינשטיין, שני הצדדים חרדים. בסיפור הזה, בניגוד לסיפורה של אסתי ויינשטיין, ההורה הוא שנטש את בנו.
“בשני הסיפורים המדינה מרימה ידיים ומגלה אזלת יד מול מעשים, שהם – כך אני חושבת – בגדר פשע”.
הסיפור של אבי לא יסתיים באורח טראגי. שכן, אבי הוא כיום תלמיד ישיבה, המאמין ויודע שהכול מה’, ושרעים וטובים יש בכל חברה, חרדית כחילונית. רק הזעקה שלו תישאר לנצח בליבו.
אבל מה עם כל אותם ילדים מנותקי קשר, שאי-אפשר לדעת מתי יתרסקו?