המקרה שזעזע את כל העם בחומרתו, בו מאסה אסתי וינשטין בחייה, הביא את כולנו למחשבות ולבדיקה פנימית.
“עלינו לבדוק את עצמנו” – קראו אנשים. “אולי באמת איננו יודעים לקבל את השונה? אולי באמת חטאנו בהפקרת אישה שרצתה את קרבתנו? אולי אנחנו נוהגים ככת לכל דבר ומתכחשים לכל מי שיוצא ממנה?”
בתוך בליל הקריאות, ובעוד הגופה מונחת לפנינו, לרגע סברנו שאולי באמת שגינו ובגללנו, החרדים הנלוזים, החשוכים, הקרים, המנותקים, המרושעים והדוחים, וכמובן שבגלל המשפחה החסידית, הסגורה, הבלתי מתפשרת – קרה מה שקרה.
אבל בואו נשים לב לדבר חשוב:
לכל אחד מאתנו יש את הבעיות שלו, המשברים, הצרות והייסורים. כל אחד מאתנו בוחר מה לעשות עם השק הכבד שהוא נושא על שכמו. ואם השק כבד יותר ממידותיו, ואין בשר ודם שיישא עמו בנטל, הוא פונה לה’ ובוכה לפניו.
איננו יודעים, ולעולם לא נדע, מדוע בחרה היא לעשות מה שעשתה. גם אם נראה אלף מכתבים בהם היא כותבת מה שכתבה, לא נוכל לדעת מה גרם למעשה הקיצוני הזה (לא בטוח שהיא ממש ידעה. על אף שכתבה מה שכתבה).
מעשה כזה לא נעשה מתוך דבר אחד שקרה בחיים. הוא מורכב כפי שהחיים מורכבים. על פי רוב, הוא שזור בבעיה נפשית אישית של אותה דמות, בעיה שלא קשורה ישירות למה שרואים מבחוץ.
אבל, אם כבר קמו כל מביני הלבבות והחלו משתלחים במשפחה החסידית ובכלל בציבור החרדי כולו, אולי כדאי להזכיר, שאת מה שעשתה – עשתה כשבעצם הייתה במצב הטוב ביותר בעבורה. במצב שבו הצליחה במבוקשה.
התנתקה מחבל הטבור הרע ונכנסה לעולם טוב יותר, לדעתה, העולם שבו אין תורה ואין מצוות, אין כפייה ואין חשיכה.
מדוע דווקא שם, בעולם המופלא הזה, שאליו חתרה, היא החליטה לעשות מה שעשתה?
אנשים שמעולם לא היה להם אלוקים, מגלים אותו פתאום ומבינים את הכוח שהוא מעניק למאמינים בו.
אנשים שפורשים ומתכחשים לו, מוצאים את עצמם לבדם בעולם, גם אם מאות איש יעטפו אותם באהבה.
קשה לעזוב את ה’, קשה אף יותר מלעזוב קהילה, מלעזוב משפחה וילדים.
אולי היא לא ידעה להגדיר מה העיק עליה, אבל דבר אחד בטוח ומוכח:
כשאין לך למי לבכות כאשר רע לך, אז באמת אין לך חיים.
והערה בסיום: אני לא נגד עריכת בדק בית במחננו, אבל בואו לא ניקח על עצמנו עול שאינו שלנו, רק בגלל שאחרים החליטו לגלגל אותו לפתחנו.