הכי חזקים. הארגון בעל השם הביזארי ‘עם כלביא’ ומארגני ‘ריקוד הדגלים’ לכבוד יום ירושלים, התעקשו היום בפני בג”ץ כי הם מוכרחים, לצעוד דרך הרובע המוסלמי.
שני הנתונים המעניינים, כי מדובר בשטח בו שוהים רק מוסלמים, ושהשעות אלו הם ערב החג הערבי ‘הרמאדן’, לא הניאו את אנשי הימין הקיצוני מלהתעקש לקפץ עם הדגלים שלהם בשטח ובעיתוי כה רגיש.
אנשי ארץ ישראל השלימה [הכל שלנו כמובן, רק שלנו] לא יכולים להסתובב עם הריקוד הילדותי הזה – ויסלחו לי מעריצי הדגל – ברחבי ירושלים העיר הגדולה בישראל.
הם חייבים לעשות את זה דווקא ליד המוסלמים, ודווקא בערב החג שלהם. אחרי הכל, בגן הכי כיף להחזיק ממתק ליד הילדה בריכוז, ולמשוך לה בקוקיות.
אז מילא קבוצת הימניים ההזויים, שמוכנים להקיז את דמם עבור רגבי אדמה [אני מקווה, שהם לא ימסרו את שמי למלך האמיץ והמתולתל שלהם שיורה להסיר את ראשי בגליוטינה], אבל כיצד חרדים מזדהים עם הלאומיות המשיחית הזו? איך אירע שצעירים חרדים מתבטאים בפני בגילויי הערצה על דמויות כמו ברוך מרזל ובנצי גופשטיין?
אולי מותר להזכיר בפעם המי יודע כמה שתי נקודות: התודעה ההיסטורית, האמונית, הלאומית וכו’ של היהודים לגבי ירושלים לא שונה במאום מזו של המוסלמים לגבי אל-קודס, ההבדל בסופו של יום נמצא רק בגודל השרירים היהודיים ובנשק האמריקני [תודה חוסיין אובמה]. בנוסף, ‘גדולי הדור’ החרדיים כמו הגרא”מ שך והגר”ע יוסף זצ”ל, הדגישו כי מותר למסור את הריצפה עליה אנחנו דורכים גם, שומו שמים, לערבים תמורת שלום, ואפילו תמורת ההסכמה שלא לנתר על אותה אדמה עם דגלי ענק בהם מופיע סמל המגן דוד, שלדעת חוקרים רבים מקורו הוא בכלל באלילות סינית עתיקה.
שעה זו שעה. ידידי הסוציולוג הפרופ’ ע.א.
הוזמנת לחגיגת בר מצווה על ידי חבר חרדי משותף, כאשר על פי ההזמנה נכתב כי היא תחל בשעה 17:30, ומצאת עצמך, לכעסך כך אני מתרשם, משוחח ביחידות באולם הריק עם רב המלצרים שקבע כי לפני השעה 18:30 ‘כלום לא יקרה’.
ובכן ידידי, תנוח דעתך, שאין פה גניבת דעת. ברחוב החרדי יודעים כי השעה הנקובה בהזמנה כמוה כמתאבן המוגש בתחילת הארוחה, המלמד לעיתים קרובות, על הצפוי בהמשך.
אמרו לך 17:00 ביקשו שלא תאחר מ- 18:30, החופה ב-19:00 ‘בדיוק’? תגיע ב-20:00. הבטיחו לך כי מדובר באולם החתונות היפה ביותר? תתכונן לחלל מחופה שיש, מרווח ונקי. כולם במגזר מכירים את הסוד הגלוי הזה, וכעת גם אתה שותף לו.
ולמה החרדים לא קובעים מראש את השעה בה הם מעוניינים?
ככה.
ואולי כי להבדיל מאירועים חילוניים, המוהל, או הרב המסדר קידושין מרשים לעצמם לאחר פעמים רבות, ובהיותם מרכז האירוע, נקבעת השעה סביב הגעתם.
קרה. השפה העברית כל כך יפה, לא חדל מלהתפעל בהופעותיו המשורר והפיזמונאי יורם טהרלב, עד שלמילה אחת שצלילה זהה עשויות להיות שבע משמעויות שונות. הנה המילה קרה.
הדבר קרה ביום של קרה, אדם כרה בו בחצר ביתו וקרע את שרוך נעלו. הוא כרע על ברכיו לתקן את השרוך, וקרא למכרה תראי מה קרה. אמרה המכרה תתייחס לזה כרע במיעוטו, כולו שרוך אשכרה.
גם הפועל בוא, אומר טהרלב כבר איבד את המשמעות המקורית של מעבר ממקום רחוק למקום קרוב. כך, כשאתם ישובים בחברת ידידים בסלון והמארחת מבקשת לסלק את הילד מחברת המבוגרים היא עשויה לומר לו: “יאללה, תוריד את הבגדים, תשים פיג’מה, ותביא נשיקה לאבא”.