לפעמים אנחנו פשוט אנשים רעים. כן, כפשוטו.
אחרת אין לי מילה אחרת כיצד להגדיר את עצמנו, כשאנחנו לוקחים אב שכול, שמתו מונח לפניו, כולו אכול צער ויגון ונקיפות מצפון שאין לאחל לאיש, ולא מפסיקים לדוש בו, לחתוך אותו בסכין קצבים ולחטט בפצעיו.
הטלת האשמה באב כזה, כמוה כהתרסה כלפי שמיים.
היעלה על הדעת שאבא טוב יעולל לבנו דבר כזה, מכיוון שזלזל בו? כיוון שלא אכפת לו ממנו? משום שאינו אוהבו מספיק?
הלא ברור הדבר שבשוגג עשה את מה שעשה; ברור שיד נעלמה נטלה ממוחו באותו רגע את שיקול דעתו; ברור שהיה אנוס לעשות מה שעשה.
ואם בורא עולם בכבודו ובעצמו גרם לו לצער הנורא הזה – מי אנחנו, בני אדם, שניקח את דינו לידינו ונחליט שפושע הוא, שרוצח הוא, שעליו לעמוד לדין?
לצערי, לא פעם אנחנו פשוט מוציאים את הרוע מקרבנו בהצדקה של צדיקים המחפשים את הצדק.
הבינו, האיש הזה יימצא את נפשו בבית סוהר כל חייו. בבית סוהר של הנפש. לשנייה אחת לא תעזוב אותו המחשבה. לרגע לא יישכח את המבט המחויך של התינוק שהוריד למטה והניח על מזבח. לרגע לא יעזוב אותו קול הצחוק, קול הבכי, קול הקורא לו: אבא!
אב כזה יישאר כלוא בתוך גופו לנצח נצחים.
לבקש היום לדון אב כזה – זה לבקש למצוץ ממנו את טיפת דמו האחרונה. בעיני זה בדיוק כמו להניח ילד על מושב אחורי ברכב ולהסתכל בעיניו, כשהוא מנסה לנשום בכוחותיו האחרונים.
די לנו להיות צדיקים על חשבון הזולת.
מה אנחנו רוצים להרוויח בהלקאת האדם שכבר מצא עצמו תלוי בכיכר העיר?
מה?