כמה חדווה. ניתן בהחלט להבין את הכעס על בחור הישיבה, שנעצר באשמת עריקות כשהוא מבלה ב’עיר החטאים’, כשדמותו – כך לפחות על פי הפרסומים – נעדרת כל סממן דתי.
מה שקשה לתפוס הוא הרוע הטהור של אותם שמיהרו ללעוג לצעיר, לפרסם את שמו, לכנות אותו בקאדר רחב של גינויים ולהלבין את פניו ואת פני משפחתו.
היכן ההגינות, האתיקה, החמלה כלפי צעיר שמעד? כמה מתוך הלועגים למדו ברצינות בשנותיהם האחרונות בישיבה, ובחודשים הארוכים בהם בילו בכולל בדיונים ערים על תפקודו של ראש המועצה, כשהם לוגמים באיטיות מכוס הקפה?
את חלק מהם פגשתי באילת כשהם נופשים להנאתם. אני הייתי שם כמובן לצורך ביקור בישיבתו של הרב אלבז, וסיפקתי לתלמידים המזוקנים סידורים וכלי קודש.
הם לא יתקשו להיזכר בימים הבלתי נגמרים האלו, או בחוויות הלא כשרות בערים הרבות הסמוכות לחוף, כשהם בינם לבין עצמם.
האם, על פי לשון החוק על כל פנים, הם לא היו משתמטים החייבים בגיוס?
ובכלל, מהיכן שאבו הציניקנים המאושרים את ההרשאה להתקלס בבני המשפחה, בראש הישיבה בה למד הנער? בהוריו, באחיו ואחיותיו, מהיכן האכזריות הזו למען השם?
והנה עוד ספיח מכוער ומחליא של מלחמת הליטאים המאוסה.
למה הם? היום השלישי של חול המועד. המשפחה המורחבת נמלטת מהשמש הקופחת להתכנסות בקניון, וברחבת ה’מזון מהיר’ שאון והמולה: הכל באים עם ילדיהם להשתובב במתקני הג’ימבורי (30 שקלים לילד, האבא בחינם), והשולחנות בתפוסה מלאה.
והילדים? קופצים, ונהנים, מנסים ללכוד את מבטם של ההורים לפעלול טריוויאלי כלשהו, ובתום פרק זמן קצר מתלוננים: אבא אני רעב, אמא תקנו לנו משהו.
דודי, האח הצעיר, מסביר לילדיו בסבלנות: ‘אנחנו לא אוכלים בפסח מחוץ לבית, בפסח צריך להקפיד’. אבל הילדים מצביעים על שלל האנשים המסובים סביב השולחנות ושואלים בצדקנות ילדותית: ‘למה הם’?
‘כי הם לא חרדים’, עונה דודי. ‘חרדים לא אוכלים את ההכשרים של הקניון בפסח’.
נדמה היה שהכל בא על מקומו בשלום, וכבר חזרנו לייצר רכילות משפחתית, רק שאז נשמעה צעקה רמה מדרום לנו. נשאנו כולנו את עינינו, וראינו את הזאטוט, בנו של דודי, ניצב מול שולחן בו ישבה משפחה חרדית, עם צלחות של אחת מרשתות המזון מהיר.
‘אבא’, זעק הילד, הצביע על המשפחה החרדית הנבוכה בכל כוחו, והפנה את תשומת ליבם של כלל היושבים באזור, גם של השומרים בקצה השני. ‘אמרת שחרדים לא אוכלים את ההכשר של הקניון בפסח, למה הם כן אוכלים’?
מי צפה את השואה? ישובים היינו בביתו של אחד מזקני ראשי הישיבות, ואחד מן הנוכחים העלה את מיתוס החפץ חיים והשואה. על פי הנרטיב החרדי המפורסם, בעל ‘החפץ חיים’ צפה כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת את שואת היהודים הקשה, ולנוכחים הנחרדים שחששו כי בכך יעלה הכורת על יהדות העולם, הזכיר הרב כי ‘בהר ציון תהיה פליטה’.
ואמנם, ממש כמו שצפה גדול הדור, הובסה הארמייה של הגנרל הגרמני ארווין רומל על גבולה של ארץ ישראל בקרב אל-עלמיין, ובארץ ישראל נשמו היהודים לרווחה.
אלא שאז העלה האיש שאלה פשוטה: אילו ידע החפץ חיים על השואה האיומה, מדוע לא התריע על כך? מדוע לא התחנן מנהיג הדור בפני צאנו שימלטו כל עוד נפשם להר ציון, לארץ הקודש?
איש לא ענה לשאלתו הקשה של האיש.
השבוע, ביום השואה, התראיינה חוקרת השואה החרדית הבכירה, אסתר פרבשטיין (שעל פי השמועות ויתרה על תואר ד”ר מטעמים אידיאולוגיים), לתחנת הרדיו קול חי, וניפצה את המיתוס: “הניסיונות לייחס ל’גדולי הדור’ את צפייתה של השואה מאד מכאיבים לי. הטענה כי הם צפו את הזוועה מטילה עליהם כתב אשמה חמור.
“מדובר בחצאי סיפורים שאינם בדוקים. איש לא צפה את השואה, ולא נעשו כל נסיונות לחלץ יהודים קודם לפרוץ המלחמה”.
פרבשטיין מוסיפה טיעון מעניין נוסף: דווקא הרבנים, האנשים המוסריים והנעלים שבחברה היהודית, דווקא הם, היו האחרונים לדמיין או להניח כי מציאות כל כך לא הגיונית, לא אנושית, עלולה להתהוות על ידי מפלצת לא צפויה שהופיעה לפתע פתאום מגרמניה.