בצעד נועז: כך התיר בית הדין הרבני בתל אביב ל’ממזרת’ להינשא כהלכה

בית הדין הרבני בתל אביב יפו החליט באופן נועז להתיר פסולת חיתון (ממזרת) לבוא בקהל ישראל.

נשיא בית הדין הרבני הגדול, הראשל”צ הגר”י יוסף סמך את ידו על ההחלטה ואישר אותה.

מאז פרשת האח והאחות שהתיר הרב שלמה גורן לפני יותר מ-40 שנה, והסערה שהתחוללה בעקבותיה בעולם הרבנות והדיינות, מיעטו בתי הדין הרבניים מלהתמודד עם סוגיות ממזרות.

כל תיקי הממזרות מהארץ ומהעולם הופנו אל הרב עובדיה יוסף זצ”ל בתקופת כהונתו כנשיא בית הדין הגדול וגם לאחריה, או לרב הראשי וראש אבות בתי הדין בירושלים הרב שלום משאש זצ”ל.

אלא שכעת בית הדין הרבני האזורי, בהרכב בראשות ראש אבות בתי הדין הרב יצחק אלמליח והדיינים הצעירים הרב יצחק הלוי והרב אריאל אדרי, העמיק לחקור בנושא ומצא את הנוסחה הגואלת להתיר.

סיפור המעשה: מדובר בצעירה שנולדה לפני 27 שנים כאשר הוריה היו נשואים.

שבע שנים לאחר הולדתה, תבע אביה את אמה לגירושין, וסיפר לבית הדין כי במשך 13 השנים שקדמו להגשת תביעת הגירושין הוא ואשתו חיו בנפרד.

לטענת האיש במהלך תקופה זו חיה אשתו עם גבר אחר ולכן הילדה בת ה-7 אינה בתו. הבעל נקב בשמו של האיש שלדבריו הוא אבי הבת, ולאישוש דבריו הוסיף כי הילדה אינה רשומה בתעודת הזהות כבתו.

בפסק הדין במעמד הגירושין החליט בית הדין לרשום את הילדה ברשימת מעוכבי חיתון.

חלפו 20 שנה, הבת הכירה בחור, קבעה מועד לחתונה ואף הזמינה אולם. כאשר נרשמה לנישואין גילתה לתדהמתה שהיא מעוכבת חיתון, ופנתה לבית הדין הרבני כדי למצוא דרך להתיר אותה.

בית הדין האזורי בתל אביב נכנס מיד לעובי הקורה.

הדיינים זימנו לעדות ולחקירה את אמה ואת בעלה לשעבר. האישה שבה וטענה כי הבעל לשעבר הוא אבי הנערה. הבעל שינה את דעתו וטען כי אמר את מה שאמר בבית הדין בעצת עורך דינו, כדי להפעיל לחץ על האם לגירושין בתנאים טובים, וכי הוא סבור שהנערה היא בתו.

הוא טען ששיקר בזמנו כשאמר לבית הדין כי הבת אינה רשומה על שמו במרשם האוכלוסין.

הדיינים דנו ארוכות במעמדה של הבת ובמשקל ההלכתי והמשפטי שיש לייחס לעדותו של האב לפני עשרים שנה והאם ניתן לסמוך על אמינותו כיום.

בפסק דין המשתרע ל פני עשרות עמודים ומתבסס על עשרות פוסקים, ראשונים ואחרונים, ובעיקר על הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ”ל החליטו הדיינים כי “יצא דינה להיתר”.

ראש אבות בתי הדין בתל אביב, שכתב את פסק הדין בהסכמת עמיתיו הרבנים הלוי ואדרי, החליט לעכב את ההחלטה עד לקבלת הסכמתו של הראשון לציון וחברי בית הדין הרבני הגדול.

הגר”י יוסף קרא בעיון את ההחלטה יחד עם חברי בית הדין, אישר את פסק הדין וקבע: “המבקשת מותרת להינשא כדת משה וישראל”.