כש’שאגת האדידס’ של ח”כ יגאל גואטה נפלה על ה’סגפן’ הלא נכון

1.

“נוהרים, נוהרים”, סיננו חברי כנסת ערבים מכיסאותיהם שבאולם המליאה.

את המילים הללו, אין כל ספק, יזכרו לו, לראש הממשלה, עד סוף ימיו. לא משנה כמה יתנצל.

העיתוי: דיון על חוק השעיית ח”כ ברוב של 90 חברי כנסת. חוק הגיוני, לכאורה, שזכה לתמיכת רבים מחברי הבית. אבל זו הייתה ההזדמנות של הרשימה המשותפת להפוך את הדיון לסצנה רועשת. על כל משפט, כל הסבר – הם המשיכו בשלהם: “רק שלא ינהרו…”

משקיעים בכם משאבים רבים, ניסה לרכך את המהלומה אותה עמד להנחית על ראש מפלגתם. “נוהרים, נוהרים”, הם השיבו לו. משפטן אמריקני הזהיר שאסור שהדמוקרטיה תהפוך לחוזה התאבדות, נימק, והם שבו כמנטרה על ה’נוהרים’.

רק תארו לעצמכם שחבר קונגרס אמריקני היה קם לדקת דומיה לזכר רוצח מבנייני התאומים, ניסה גם השר זאב אלקין את כוחו.

הוא, לפחות, לא נענה ב”נוהרים”.

2.

כשריך להכריע, שבוע אחרי שבוע מחדש, בשאלה: פני מי נראות נוגות יותר – של סגן שר החינוך מאיר פרוש, שלא מסכים לוותר על כיסאו בכנסת, או של יעקב אשר, שלא זכה עדיין לחזור אל ספסלי המליאה – אני מוצאת את עצמי מכריעה ברורות, ולא בפעם הראשונה, לטובת הראשון.

הוא בקושי נכנס למזנון הח”כים, אם בכלל. צועד במסדרונות הכנסת על קצה האצבעות. אחרי הכול, ממש לא נעים להשיב בשלילה את פני החצר שהלכה איתך יד ביד בבחירות המקומיות, העניקה לבנך את העיר אלעד על מגש של זהב, תוך שהגראי”ל שטיינמן משיב בשלילה לבקשת חכם שלום כהן, נשיא מועצת החכמים, שלא לתמוך בהעברת השלטון בעירייה המקומית.

במשרד החינוך, המרצפות לא ממש מחייכות אליו. “נפתלי בנט לא סופר אותו”, סיפר ‘אחד שיודע’. החשבון פשוט. “את הרי יודעת איך זה אצל החרדים. אם פרוש היה מקבל סמכויות אמיתיות האנשים שלו היו משתלטים. ראש ישיבה ליטאית שהיה רוצה להגיש בקשה מסוימת, היה צריך לחפור את המעגל שלהם וד”ל…

“ככה בנט שולט על הכול, תוך הענקת שוויון לכל פלגי היהדות החרדית ,בלי שטיקים, בלי עסקונה, בלי מאכערים…”

3.

הסיור השבוע בבתי הספר של החינוך העצמאי הוכיח זאת.

זוכרים את איציק זהבי, ה’חילוני’ שנבחר לתפקיד המנהל החדש של המחוז החרדי?

ובכן, אחרי שתיקה רועמת שנמשכה מספר ימים, גמגמו חלק מהח”כים החרדים מילות ביקורת על המינוי, לא לפני שספגו הם עצמם ביקורת על שתיקתם. כי איך זה שלא צולבים מינוי שכזה ומעלים אותו על המוקד?

אז הם יצאו ידי חובת ביקורת, ואחר כך התפנו לתאם סיור משותף. כפי שכבר נכתב כאן, המינוי של איציק זהבי בוצע לאחר תיאום עם הנציגים החרדיים הרלוונטיים. קרי: יו”ר ש”ס השר אריה דרעי (באמצעות הידא אריכתא חיים ביטון) ויו”ר תנועת דגל התורה ח”כ משה גפני.

מלכתחילה, ברור לכל שש”ס הייתה רוצה מנהל ‘משלנו’, וכך גם ‘דגל’. אבל הרי המשיח עוד לא הגיע, מדינת ישראל עדיין אינה מדינת הלכה, והגם שהחרדים מככבים בקואליציה – עוד ארוכה הדרך מלהשביע את כל צרכי הציבור החרדי. כיוון שכך, מצילים מה שאפשר תחת הגדרת ה”בגלות אצל אחינו היהודים”.

אחרי הכול, גם בג”ץ אורב בפינה, ובכביש הפוליטי, אל תהיה צודק, היה חכם. תשיג מה שתוכל – ושב בשקט. זו הגישה המדריכה מאז קום המדינה את מנהיגי היהדות החרדית. זה מה שעמד מאחורי חוק הגיוס האחרון. זה גם מה שמדריך בהתנהלות מול המחוז החרדי.

מאיר פרוש עצמו הצהיר, מעל הדוכן במליאת הכנסת, כי רק מנהל מחוז מאנ”ש יהיה מקובל עליו. הוא לא הוסיף ואמר: ‘חרדי משלנו’. לא ליטאי מ’דגל’, לא חסיד גור, לא איש ש”ס.

הפשרה הייתה הסכמה של הנציגים החרדיים למינוי זהבי, תוך סיכומים שהשתיקה יפה להם מאחורי הקלעים, אשר יאפשרו המשך ‘חיים’ למוסדות החרדיים. אפס התערבות בתכנים (למעשה, מעולם לא הייתה), התערבות באפליה בסמינרים רק כשברור שאינה קשורה לנושאי דת והלכה, ומתן תקציבים שוטפים. מה עוד צריך יהודי?

השבוע יצא מנכ”ל החינוך העצמאי, לייזר סורוצקין, מגדרו כאשר השתתף בסיור בבתי הספר לצד איציק זהבי (אין ברירה, זה חלק מהתפקיד, הוא יתנצל אחר כך באופן פומבי). שני הצדדים מבינים היטב את כללי המשחק, שניהם חפצי חיים, שניהם תודרכו כיצד לנהוג (הראשון על ידי גדולי ישראל, השני על ידי השר בנט, פטרונו).

היחיד שלא שיחק את המשחק היה יו”ר החינוך העצמאי, הרב אברהם לייזרזון. או ששייכותו לחסידות גור הובילה אותו לגנות את הסיור, או שהוא פשוט לא עודכן בסיכומים השקטים, או שלא הפעיל מחשבה קודמת לדיבור. או גם וגם וגם…

4.

אפרופו החוק הנורבגי.

זוכרים את טענתו של מאיר פרוש, לפיה משה גפני כלל לא פנה לבקש שיפנה את הכיסא? ובכן, לפני מספר ימים התקשרה מזכירתו של יו”ר דגל התורה וקבעה פגישה.

אל הפגישה לא טרח גפני להגיע. “אני לא קשור לזה”, טען. אבל הגיעו גדולים וטובים כמו הרב דוד שפירא והרב אריה דביר. עד היום נערכו כבר מספר פגישות, ומתוכננות עוד כמה בסדרה.

מה בסיס הוויכוח בין הצדדים? ובכן, פרסונלי לחלוטין.

מתברר, שבדגל התורה בהחלט נערכו לקיים את ההבטחה מימים ימימה להעניק משבצת ניהולית בכירה לסיעת שלומי אמונים ב’חינוך עצמאי’.

אבל אז נערכה פגישה חשאית במסעדה בין המנכ”ל אליעזר סורוצקין, לבין המיועד מטעם ‘שלומי אמונים’ למשרה הניהולית הנחשקת – אברהם שוורץ. במהלך אותה פגישה, כך מעידים יודעי דבר, התרברב שוורץ באוזני סורוצקין: “מציבים אותי בתפקיד כדי להשגיח עליך…” ו”התקנים – יהיו אצלי” (בשלומי אמונים מיאנו להגיב לטענות). ב’דגל’ שמעו, תפסו רגליים קרות – והעדיפו לוותר על מימוש החוק הנורבגי.

בפגישות המתקיימות בין הצדדים נעשה ניסיון מצד שגל התורה להוריד את משפחת פרוש (כן, לא רק סגן השר מעורב בקלחת) מהמינוי של שוורץ לתפקיד.

אלא שהם נתקלו בחומת עיקשת.

מתברר שיש איזושהי צוואה (כתובה או בעל-פה) מהסבא הבלתי-נשכח הרב מנחם פרוש, והיא קשורה לשוורץ דווקא. נו, צוואות צריך לקיים, לימד אותנו בשעתו רבה של מגדל העמק, כשבחר לוותר על תפקיד הרב ראשי רק בגלל צוואת אביו ראש הישיבה זצ”ל.

בינתיים, עד שימצאו מוצא מן הפלונטר, ימשיכו השחקנים הראשיים, פרוש את אשר, להסתובב בבניין הכנסת. הראשון בתחושת אי נעימות, השני בתחושת ‘חבל, אבל נשקיע בארגון ‘ימי-דגל’ מיוחדים, נתרכז בעשייה השוטפת’. לשניהם נזכיר – במדינת ישראל, אחת לכמה שנים, יש בחירות….

5.

לפני כמה ימים נפגש ח”כ מיקי זוהר מהליכוד עם הגר”מ מאזוז, ראש ישיבת כסא רחמים.

באופן רשמי עסקה הפגישה ב”היכרות בינינו”, כפי שהגדיר זאת זוהר. באופן מעשי, הגם שרשמית איש לא יודה בכך, נראה שהסיבות רציניות הרבה יותר.

מתברר שמאחורי הקלעים גועשות הרוחות בקרב אנשי קהילת כסא רחמים. כבר בבחירות הקודמות נרשמו סדקים, כשחלק מתלמידי הישיבה בחרו להמשיך ולתמוך בש”ס כבעבר, על אף חילוקי הדעות הפוליטיים (שמאל, ימין וארץ ישראל) וההלכתיים (בעיקר מול הראשל”צ הגר”י יוסף, נגדו התבטא הגר”מ מאזוז לא פעם בצורה חריפה).

אחרי כשלון תנועת ‘יחד’ בבחירות, התחזקו הקולות הקוראים שלא להמשיך בסאגה של מפלגה שראש הישיבה עומד בראשה. יש המעידים כי הרב עצמו התבטא בפניהם, כי לא תכנן להקים מפלגה, אלא רק ביקש לסייע לאלי ישי להתברג בתוך ש”ס – ואיכשהו הניסיונות הללו הפכו למפלגה.

דבר נוסף: כלל לא ברור האם הפלג הימני של ‘יחד’, קרי מיכאל בן ארי וברוך מרזל יחזרו על איחוד, שלא ממש הצליח בפעם הקודמת.

מה שמביא את קהילת כסא רחמים, אלו הנחרצים בשנאתם לש”ס, לנסות משהו חדש: כבר לפני שנים דירבן הרב כמה מאנשיו להתפקד לליכוד, תוך שהם מסייעים לשר לשעבר סילבן שלום. אחרי הכל, ציון סילבן משה שלום הוא בנם של שמעון ומרים שלום, שהגיעו ארצה מגאבס שבתוניסיה. ומה יותר טבעי מלתמוך בו בקולותיהם.

מאז קרה מה שקרה עם סילבן, וכעת יש מי שבונה על קולות המתפקדים הללו.

מיקי זוהר אינו יחיד. מתחרה איתו על הקולות גם ח”כ ירון מאזוז. אחד מהפוקדים המשמעותיים לליכוד, בקרב תלמידי הישיבה, הוא הד”ר שלמה קרעי, מרצה מאוניברסיטת בר אילן, בנו של הרב דוד קרעי, רב המושב זמרת שבנגב, ומי שהחל את דרכו כתלמיד בישיבה.

בתקופה האחרונה פקד מאות מהתלמידים, וראש הישיבה – בו הוא רואה מורו ורבו – אף צייד אותו במכתב תמיכה חם. בהילולא האחרונה ב’גני התערוכה’ עמד קרעי ושכנע את המשתתפים להתפקד לליכוד.

אני, לו היה שמי אלי ישי, הייתי מודאגת. איכשהו, כך נראה, מתעופפים להם הקולות, ויהיה קשה מאוד, אם בכלל אפשרי, לקבץ אותם חזרה לכלל מפלגה שתרוץ בבחירות הבאות.

אם היה קשה בפעם הקודמת, הפעם הבאה, כך זה נראה כעת, תהיה העבודה הרבה יותר מפרכת.

6.

מי לא עקב השבוע אחרי מלחמת נעלי האדידס.

מהרגע בו הושבע ח”כ יגאל גואטה מעל דוכן הכנסת, היה ברור שלא תהיה דקה של שקט. היו שחפרו ומצאו אמירות עבר מביכות שלו (טרנד פופולארי, עיין ערך ד”ר רן ברץ שהפסיד את תפקידו בשל כמה משפטים מיותרים). האחרים פשוט המתינו לסחורה חדשה.

ואז זה הגיע.

כמו משום מקום הוא נפל, ודווקא על ח”כ משה גפני. הח”כ המכונה בפי מכריו “סגפן” (בדקו מתי הוא השקיע ממון בחליפה יוקרתית, ומתי ראה מטוס מבפנים), הופנה על ידי גואטה לרכוש נעלי ספורט של אדידס, כדי לרוץ אחרי אריה דרעי בכל הכוח, ובחיים לא להשיג אותו.

בדיחה לא ממש מוצלחת, צריך להודות. לא רק כי אדידס וגפני כל-כך לא משתלבים יחד, אלא גם כי במקרה בחר לו גואטה (שטרם הספיק, כנראה, להתמצא במדד הפופולאריות של הח”כים בכנסת) את הח”כ הכי פעלתן כדי לנחות עליו.

למען האמת, יחסיהם של גפני ודרעי משולים לשבשבת. יום בסדר, יום לא, ולאו דווקא בסדר הזה. לאחרונה הם דווקא משתפרים. אבל אופס, גואטה נפל לבור והצליח להעכיר אווירה. נכון שהשניים דאגו להצטלם יחד בירכתי המליאה, כדי לשדר חברות, אבל קשה להתעלם מהאווירה העכורה שנוצרה בין ספרדים לאשכנזים, שמצאו עצמם מתגוששים בקטטה עדתית מכוערת ומיותרת.

עשו טובה לעצמכם: גזילת קרדיטים היא תופעה מאוד שכיחה במשכן הכנסת (ולא רק). אפשר לספור על אצבעות יד אחת מי שלא חומס הישגים.

איך אמר עו”ד יואב ללום כששמע את שאגת פרשת-אדידס? “הקרדיט לא מעניין אותי בכלל, אבל לשמוע את הבכי של דרעי על קרדיטים?”

מי כמוהו זוכר כיצד ירק דם על ההישג של ‘אזורי הרישום’ באלעד, אותו הצליח לחלץ בבית המשפט, ואז יצא דרעי בכותרות ענק, בסוף אותו שבוע: “התאמצנו” ו”הנה השגנו”.

אגב, עד היום לא יושם פסק  בית המשפט, ואם תשאלו לדעתי, הרי שטוב שכך. אחרי הכול, מיד לאחר הנתן הפסק בבית המשפט יצאו גדולי ישראל, ובראשם הגראי”ל שטיינמן והגר”ש כהן, נגד ההחלטה. זו גם הסיבה לכך שדרעי מיהר לרדת מה”השגנו” הזה.

7.

תאמינו או לא, הישגים אמיתיים לא מתפרסמים תוך צלצולים.

השבוע יצא לי לפגוש בכנסת אשה חרדית יקרה, יעל מזרחי. היא לא גמרה לשבח את לאה נס, במשרדה עבדה כשכיהנה בתפקיד השרה לשוויון מגדרי. אחר כך היללה גם את אורי אורבך ז”ל.

כשמונה לתפקיד, מצא במשרד צוות שעבר אליו בירושה מהשרה הקודמת. העובדים היו בטוחים שהם נזרקים הביתה, כמקובל. אבל אורי לא חשב על זה אפילו דקה.

אתם נשארים, אמר להם.

אוי, איך שהם זוכרים אותו לטובה.

יחד איתה פגשנו בח”כ אילן גלאון ממרצ. לא הרבה יודעים, אבל הוא ואורי היו חברים “בלב ובנפש”, כמו שאילן מגדיר. “הייתי ליד מיטתו ברגעי חייו האחרונים”, הוא מספר, ועיניו נוצצות בברק של געגוע.

“עם כל חילוקי הדעות הפוליטיים בינינו היינו כל-כך חברים. פגשתי אותו לראשונה בתוכנית ‘המילה האחרונה’, כשהוא עוד לא חלם להגיע לכנסת. נזרקתי לשם כשחיפשו מ”מ, הגעתי בהתנדבות, והרווחתי חבר”.

מאז ועד יומו האחרון של אורי הם לא פסקו מלדבר. על הכל. גם כשלא הסכימו, עשו זאת מתוך אהבה וחברות.

ואתם יודעים מה? אלף יחצ”נים לא היו עושים לאורי את העבודה, כפי שעשו לו אנשים שבאמת ובתמים העריכו אותו. אנשים שזוכרים אותו גם אחרי לכתו, גם אחרי שהוא כבר לא בעמדת מפתח, לא יכול להועיל להם, לא יכול להועיל לאיש.

גילה גמליאל, אגב, רק כדי לסיים את הסיפור, מיהרה לפטר את כל העובדים. אפשר להבין אותה, אחרי הכול מדלת משרדה נשרך תור ענק של חברי מרכז (איך נהג לקרוא להם פולישוק – חמצוצים?) תאבי ג’ובים, שביקשו את ליטרת הבשר שלהם. מתופעות הלוואי של מוסד הפריימריז.

ותזכרו את המסר, כפי שביטא אותו מצוין ח”כ גלאון: “אצלי בלב, אורי עוד חי”.

כן אדידס, או לא, כן יח”צנים או לא. בסוף, יש את מי שזוכרים אותו “בלבבות”, ויש את מי ששמו נותר, במקרה הטוב, כערך בויקיפדיה.