ג’ון פילפס, צלם גוי, הגיע לארץ-ישראל כדי לסקר את המלחמה מבעד לעדשה. השיא, מבחינתו, היו התמונות שתיעד ברובע היהודי בעת נפילתו. ג’ון סיים את הצילומים וחזר לארה”ב, להמשך עבודתו כצלם עיתונות. וכך סיפר לאחר שנים: “חזרתי הביתה, לקחתי את כל הפילם מהמלחמה ופשוט הנחתי במגירה. לא רציתי לזכור כלום ממראות הזוועה והכאב שהיו שם, בעיר הקודש”.
11 הימים בהם תיעד את הרובע ונפילתו היו למרכז חייו.
חלפו 25 שנים. לטדי קולק, ראש העיר של ירושלים, נודע על התמונות שלא פותחו מעולם, הנמצאות בארכיונו של הצלם. הוא יצר עמו קשר, ושכנע אותו לפתח את התמונות ההיסטוריות, המתעדות את נפילת הרובע, הכניעה, פיצוץ ושריפת בתי הכנסת.
ג’ון השתכנע, פיתח את התמונות – ופתח בפרויקט מיוחד: הוא יצא לחפש את המצולמים בתמונות. לאחר מכן חיבר ספר שהפך היום לנדיר ביותר: ‘הרצון לחיים’.
כאן הבאנו לכם שלל נרחב מתמונותיו, כולל הסבר מה התרחש ומה קדם לתמונות.
חיילי הלגיון הירדני אוספים את כל תושבי הרובע היהודי ברחבה של בתי מחסה ומתחם רוטשילד.
הילדה שהתמונה היא רחל לוי מעתוק. היא הייתה אז בת 7 כשיצאה לכיוון שער ציון לבדה אחרי שמשפחתה כבר התקדמה. כשנפגשה עם הצלם לאחר שנים, אמרה כי היא אינה זוכרת את התמונה ואת הצלם. מה שהיא זוכרת זה את הצפיפות האיומה בשער ציון, ביציאה לעיר החדשה.
זוג מבוגרים, אותם צילם עוזבים את בתי מחסה רק עם שני שקים קטנים, בהם רוכז כל רכושם עלי אדמות. הם לא דמעו ולא בכו. הלכו לעיר החדשה מתוך ידיעה כי הם עוד ישובו לכאן.
הוא ישב והמתין ברחבה. כל רכושו רוכז בשקית אחת. העולם לדידו עצר מלכת. הליגיונרים היו עסוקים בחיפוש אחר החיילים ונשק, והוא המתין לריכוז כל הציבור ברחבה, עד לפינוי מהעיר העתיקה.
כאן, ברחבה הזו רוכזו כל התושבים שלא הלכו לשבי: נשים, זקנים וטף, שנאלצו להסתדר בכוחות עצמם. “חיילי הליגיון הקיפו אותנו, לא נתנו לנו לחזור לבתים לקחת חפצים, ורק האחיות ממשגב לדך ניסו להרגיע את הפצועים והילדים”, כך סיפר לאחר שנים אחד הפליטים על הרגעים הללו.
“מטילדה! מטילדה!” כך שמעתי את אימי זועקת לסבתי, כדי לנסות למצוא אותה בתוך כל הלחץ בשער ציון. היא זעקה לאימי שתתקדם כי היא באה. ואני ילדה מפוחדת שלא רואה כלום לאן הולכים, רק ידעתי שכעת נגרמו היריות, נהרסה החורבה, ואנחנו בדרך לקטמון, לגור שם בנתיים, אבא הלך לשבי. אלו הם קטעים מתוך זיכרונות של פועה שטיין בספרה ‘מתוך ההפיכה’ על נפילת הרובע.
“תביאו כל מי שיכול לעמוד על רגליו”. כך זעק עבדאללה, מפקד הליגיון הירדני, לאחר שגילה שכל הלוחמים שהגנו בחירוף נפשם על הרובע היהודי היו פחות משלושים איש. “במקלות הייתי בא אליכם, אם הייתי יודע שזה כל הכוח שיש בידכם”, כך התבטא בעת שהעבירו את השבויים לירדן.
וזהי חצר בתי מחסה המפורסמת כל-כך, בה גדלו וחיו גדולי הדור הקודמים, החל מרבי שמואל סלנט, רבי חיים זוננפלד, האדמו”ר משאדיק, שהתפללו בחורבה. והחצר נראתה שוממה, ריקה, הערבים נכנסו לבתים והחלו לבזוז אותם, והעשן עלה מכל עבר. העיר העתיקה נפלה.
שאול תובל, מפקד בגדנ”ע ברובע, צולם כשהוא מובל בדרכו למפקדת הלגיון לחתום על כתב הכניעה. המפקד הירדני סירב לחתום עימו או לנהל עימו מו”מ, מאחר ולא מדובר בגורם רשמי. תובל שדבר ערבית טובה, ניסה למשוך זמן, אך ללא הועיל.
בינתיים במפקדת הירדנים ברובע המוסלמי ישבו הרבנים חזן ומינצברג, לאחר שהניפו דגל לבן לאות כניעת הרובע. הם הגיעו למפקדה לנהל מו”מ על פינוי ההרוגים והפצועים, אך מפקד הלגיון סרב לחתום עימם על הכניעה, בטענה כי הם גורמים אזרחיים. הוא רצה לחתום אך ורק מול הכוח הפיקודי הלוחם.
זהו הרב ויינגרטן, המובל גם הוא למפקדת הלגיון ברובע המוסלמי, כשהוא בדרכו להגיש את כתב הכניעה לערבים ולמסור להם את הרובע היהודי. אך המפקד הערבי המתין להגעת המפקד על הכוחות היהודים הלוחמים.
במסדר ראווה, כדי שיהיה לו במה להתגאות ומול איזה כוח לחם, ציווה מפקד הלגיון הערבי על כל השבויים לעמוד ישר. אך התמונה מראה עד כמה רוב המצולמים כלל לא לחמו. הם צורפו לשבי רק כדי להגדיל את הכוח הלוחם, לתפארתו של הערבי. לבסוף נלקחו בשבי 300 איש, רובם לא היו מהמערך הלוחם, ובכך היה זו הפרה ראשונה של הסכם הכניעה. על הכניעה חתם לבסוף משה רוסנק, אז בן 23, שהיה מפקד הכוחות במשך תקופה קצרה, לאחר שהכוח הפיקודי הקודם ברח והוא נותר לבדו. ההסכם כלל מסירת הנשק לירדנים, כל הלוחמים ילכו לשבי, והתושבים יצאו תוך שעה אחת של התארגנות לעיר החדשה.
כאן בתמונה רואים את רגעי התוהו, בהם היו שרויים תושבי בתי מחסה, בעת ההמתנה לרבנים שילכו ויגישו את כתב הכניעה. “היריות פסקו… לא ידענו מה קורה אתנו, הילדים יצאו מיד לשחק בחוץ, והאמהות כולן פחדו שמא יתחיל שוב ירי מידי לגיונר משוגע, לא נתנו לנו להתרחק, אך אנו שלא ראינו אור יום זה כמה שבועות, לא ויתרנו ונשארנו לשחק, עד שקבלנו את ההוראה להתפנות מהרובע”.
במהירות יותר גדולה מיציאת מצרים ארזנו את מה שיכולנו לקחת, בעיקר בגדים, ומהרנו לעבר נקודת האיסוף בככר רוטשילד. כמעט כל השקים נקרעו על ידי לגיונרים, שבזזו את המעט אותו נסינו לקחת עמנו, לעבר המקום הלא נודע בו נלך הלילה.
בבית החולים משגב לדך, בחושך כמעט מוחלט, עם כמה עשרות בודדים של פצועים, צילם הצלם את התמונה, בתנאים לא תנאים, ללא תאורה וחשמל, בה נראית אחות שנותרה ללא תרופות לשיכוך הכאב, מרגיעה ומנחמת פצוע שדמם על רצפת החדר.
יצאנו מהרובע. בתמונה ניתן לראות מצד ימין את הפליטים צועדים מצדו החיצוני של הרובע אל נקודת האיסוף בהר ציון, כשהלגיורנים שכבר לפני שעות בזזו את בתי הכנסת, החלו לפוצץ אותם על תכולתם הנדירה, בהם מאות אלפי ספרים בני עותק אחד ויחיד בישיבת פורת יוסף, ובתי הכנסת החורבה ותפארת ישראל, שבבת אחת קרסו אל תוך עצמם והתירו רק אבק ואותיות שפרחו לאוויר.
במין מסדר ניצחון נעמדו הלגיונרים והחלו בצעדה ברחבי הרובע היהודי, כשהם ממשיכים לזרוע הרס וחורבן בכל מה שנותר עדיין עומד על תילו.
בית הכנסת ‘תפארת ישראל’ פוצץ, אך נשאר עדיין עומד על תילו. בימים שלאחר מכן הגיעו ערבים מהכפרים ופשוט פרקו את בית הכנסת עד היסוד, לקחו את האבנים לבניית בתיהם.
זה בית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי. כאן מונה החכם באשי ולאחר מכאן הראשל”צ לדורתיהם. הערבים בזזו הכל, כולל את הרצפות.
במהלך הלחימה נהרגו חיילים ותושבי הרובע. הקטן שבהם ילד בן 9, ששימש כקשר בן העמדות הצבאיות ודיווח על מיקומם של הלגונרים. הוא שימש בתפקיד עקב גובהו הנמוך ועיני הצלפים לא שלטו בו. אך כשניסה להעביר מידע לעמדה הקיצונית ברובע היהודי, הוא טיפס על גג, וצלף ירדני הרג אותו. הוא נקבר עם כולם בקבר האחים. עם שחרור הרובע במלחמת ששת הימים הוא הועבר למנוחה אחרונה ביחד עם כל ההרוגים להר הזיתים. במהלך הקרבות נהרגו 39 לוחמים, 31 איש מתושבי הרובע, ו-150 נפצעו.
בתמונה זו ניתן לראות את בית הכנסת ‘תפארת ישראל’, שבימים אלו מתבצעת הנחת אבן פינה לשיקומו, כשהוא עדיין עומד בתפארתו.
וזו תמונה מימי בהם לצד הכותל היה רחוב צר וארוך של שכונת המוגרבים הערבית.
התמונה צולמה בימים האחרונים לפני הלחימה, בימים בהם האווירה הייתה מתוחה, אך הגישה לכותל לא נחסמה כליל.
זו תמונה של שכונת המוגרבים, ובכותל הסמוך אליו, כפי שצולמה מגג ברובע היהודי.
בתמונה ניתן לראות חיילי לגיון ותושבים ערבים שואבים מים מהבורות הגדולים שהיו בהר הבית.
וזה מגדל דוד. תמונה שצולמה מצד הכניסה הקיימת כיום למוזיאון מגדל דוד.
וזה סופר שהתגורר ברובע היהודי וכתב ספרי תורה, תפילין ומזוזות.
ההרס ניכר בכל פינה גם בעיר החדשה. איש לא ויתר, ובמלחה הנזקים היו גדולים. העיר הייתה שסועה.
תגובות
אין תגובות