לפני שנה, באירוע לציון 55 שנים למשפט אייכמן, הוצגו מסמכים נדירים מהליך בקשת החנינה של הצורר אדלוף אייכמן, שנמצאו בארכיון בית הנשיא.
בין היתר נמצא מכתבו המקורי של אייכמן בכתב ידו, וכן מכתביהם של אשתו ואחיו. בנוסף הוצגה תשובתו של הנשיא בן צבי ושל שר המשפטים דב יוסף.
אייכמן כותב במכתבו לנשיא המדינה דאז יצחק בן צבי כי כל מעשיו בוצעו כחלק ממילוי הוראות ופקודות ולא כהנחיה שניתנה מיוזמתו שלו.
“לא נכון שהייתי אישיות רמת מעלה עד כדי כך שהייתי יכול לחלוש, או הייתי חולש באופן עצמאי על רדיפת היהודים.
“כנגד שפע שלטון כזה מדברת באופן ברור העובדה שהתעלמו ממנה השופטים בפסק הדין שמעולם לא שמשתי בדרגת שירות כה גבוהה שהייתה צריכה להיות כרוכה בסמכויות מכריעות ועצמאיות כל כך. גם לא נתתי שום פקודה בשמי שלי אלא תמיד פעלתי ‘בפקודה’…”, כתב.
אייכמן לא הסתפק בכך ואף ניסה לתאר את עצמו כמי שסולד מרצח העם שבוצע ביהודים.
“אני מתעב ורואה כפשעים גדולים ביותר את הזוועות שבוצעו ביהודים וחושב שיש לתבוע לדין עכשיו ובעתיד את היוזמים של זוועות אלה, ואולם בזה יש למתוח קו בין המנהיגים האחראיים לבין אנשים כמוני, שנאלצו לשמש רק כלי שרת בידי המנהיגות.
“לא הייתי מנהיג אחראי, ולכן איני מרגיש את עצמי אשם, איני יכול להכיר בצדקת פסק דינו של בית המשפט, ואני מבקשך, כבוד נשיא המדינה, להשתמש בזכות החנינה ולצוות שפסק דין המוות לא יבוצע”.
במסגרת זו המשיך אייכמן וביקש לטהר את שמו ולהוכיח כי סלד מהמעשים שבוצעו בעם היהודי: “דווקא תחת רושם הזוועות שלא נשמע כדוגמתן, אשר הייתי עד להן, ביקשתי מיד להעבירני לתפקיד אחר.
“כמו כן, גיליתי מרצוני בשעת חקירתי במשטרה את הזוועות שלא היו ידועות עד אז, כדי לסייע לקבוע את האמת כדבר שאין חולקים עליו”.
בן צבי מגיב לבקשה וכותב: “לאחר ששקלתי את בקשות החנינה שהוגשו בעניינו של אדולף אייכמן, ולאחר שנתתי את דעתי לכל החומר שהיה לפני, הגעתי לכלל מסקנה, שאין כל הצדקה להעניק לאדולף אייכמן חנינה או להמתיק את העונש שהוטל עליו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים ביום ה’ בטבת תשכ”ב, 15.12.61, ושאושר על ידי בית המשפט העליון בשבתו בבית משפט לערעורים פליליים ביום כ”ה באייר תשכ”ב 29.5.62.
“הריני מודיעך אפוא כי החלטתי לדחות את הבקשות ולא להשתמש לגבי מקרה זה בסמכותי לחנינה ולהפחתת עונשין”.
הנשיא גם כתב בפתק את הפסוק: “כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך”
