כך מצאתי שוב את הכותל

מנוחה פוקס ביקרה אין ספור פעמים בחייה בכותל המערבי, עד לפרוץ אינתיפאדת הסכינים • אז הכל השתנה: הכל התרוקן סביב ונותר רק לעג הישמעלים וקני רובי החיילים • אבל אז היא פגשה באישה וספר תהלים קטן • ושוב מצאה את הכותל
מנוחה פוקס
י"ז טבת התשע"ו / 28.12.2015 22:59

בכל עת ובכל שעה, כאשר נותרו בידי כמה רגעים פנויים, הייתי עושה דרכי אל הכותל המערבי, דבר השמור אך ורק לתושבי ירושלים.

עבורי היה הכותל המערבי בדרך לכל מקום.

עברתי דרכו בהולכי לבקר את דודתי הקשישה שגרה בשכונת קטמון; עברתי דרכו בחוזרי מעבודתי מחוץ לעיר; פסעתי אליו בדרך לחתונה בגבעת שאול; וביקרתי אותו כשהייתי בדרכי לבקר את בתי בקרית ספר.

בדרכי?

כשהייתי מספרת לדודה, לבת או לכל אדם אחר, שבדרך אליהם חלפתי בכותל, כדי לשאת תפילה, היו צוחקים: וכי הכותל המערבי הוא בדרך מבית וגן לגבעת שאול? האם הוא מהווה תחנה ביציאה או בכניסה לעיר?

זה היה לדידי הקסם בכותל המערבי.

רגלי נשאוני אליו והרגשתי שכל העיר כולה למראשותיו. הוא העיקר, המרכז ואין בלתו, כל היתר טפלים לעומתו. הוא כל העיר כולה. כל השכונות האחרות הן שבילים היוצאים מן הכותל.

הגעתי למרכז וממנו יצאתי לכל מקום.

כך היה פעם.

לפני מספר חודשים גווע הדבר. בזמן האחרון הייתי מתקרבת אל הכותל המערבי ונסוגה, מתקרבת ומצטמררת.

“דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד”-  נזכרתי במילים הנוגות ממגילת איכה, הדרך לכותל המערבי ריקה מאדם. אין באין ואין הולכין. הייתי פונה משער יפו לכוון הרובע היהודי והכול ריק סביב. מביטה בשער ומיד היו עולים לראשי המילים: “שעריה שוממין והיא מר לה”.

ואם ראיתי סביב בני אדם, הרי היו אלו בני ישמעאל. אלו, שגם אם אין חרב או סכין בידם, חיוך שטני מרוח על פניהם, כאילו לא קיפדו זה עתה את מקורות הכנסותיהם בשוק הערבי, שאף פעם לא רווה נחת כלכלית.

ומלבד ישמעאלים אלו, מכל פינה ניבטת למולך לוע ארוכה של רובה, מכל פינה מגיח חייל, שוטר או מאבטח, שלא תשכח שאתה נמצא במקום סכנה. מקום בו חרב שלופה מאיימת על קיומך.

ומדוע אני מספרת כל זאת בלשון עבר? כי כך הרגשתי בימים עברו, כך חשתי בחודשים האחרונים, מאז החלה אינתיפאדת היחידים. כך הפסקתי לרוץ אל הכותל כמנהגי.

כך חשתי עד ליום האתמול, יום ראשון.

 •

בשעת ערב חשוכה עשיתי דרכי משער יפו.

אישה לבושת מכנסיים התלוותה אלי לכותל המערבי. נעים יותר ללכת יחד.

“מפחיד, אה?” – שאלתי אותה בעוברינו ליד קבוצת ערבים צעירים.

“מפחיד?” היא תלתה בי עיניים ענקיות.

“ראי, הכול ריק!” – הצבעתי סביב. “אין אף אחד!”

היא צחקה בקול גדול, ואמרה בטון תמים ואמיתי: “ריק? אין אף אחד? מה פתאום? ה’ אתנו. הוא תמיד נמצא!”

היא הוציאה ספר תהילים קטנטן מכיס מכנסיה והראתה לי אותו. “הוא שומר עלי”, טענה בטון שאינו משתמע לשני פנים. “אין לי שום פחד”.

הו, כמה האמנתי לה.

היא אמרה את הדברים מלב כל-כך טהור ומבין.

ניגשנו לכותל, נעמדנו מולו, קרוב קרוב לקיר, כמו שעשו חמש הנשים הבודדות הנוספות שהיו באותה עת במקום. ‘מחר’, כך הבטחתי לעצמי, ‘מחר אעבור בכותל המערבי בדרכי לעבודתי ברדיו.

דרכי ציון האבלות והשערים השוממין לא ירתיעו אותי.

קני הרובה של חיילינו, לעגם של הצופים מן הצד, וככר השוק הריקה לא יפחידו אותי. רק כך, אוכל לעמוד מול הכותל המערבי, כמנהגי מימים ימימה, וללחוש בערגה, בכיסופין ובתקווה:

“השיבנו ה’ אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם!”

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות