אין מה להתגולל על ריבלין החנפן

בשבוע שעבר ראיתי, שמעתי וקראתי בכל מקום אפשרי אודות השתתפותו של נשיא המדינה רובי ריבלין בטקס הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן, יחד עם ‘רבה רפורמית שבירכה “שעשה ניסים לאבותינו ואמותינו”.

הרפורמים תמיד מוצאים מה לשנות בברכותינו המסורתיות. אבל אעזוב לרגע את טיפשות הרפורמים, ואתמקד במוכפש העיקרי – הנשיא.

כבר כאשר נכנס לבית  הנשיא, זכה ריבלין ללא מעט קריאות גנאי, אבל אני אנסה לנסח את עמדתי כלפיו מנקודת מבט אובייקטיבית.

במסע הכותרות האחרון סביב השתתפותו של הנשיא בטקס ניתן היה להבין את הכותרות המכפישות. ניתן לצפות מכבוד נשיא המדינה, שתפקידו מסתכם ביחסי ציבור של העם בישראל, להתנהג כנציג/פנים של מדינה שהיא מדינה יהודית, ולא לבייש את הדגל. בעקר הייתי מצפה שהאיש לא יתחנף לפורמים, ישתתף בטקסים שלהם, ואף יאמר אמן בקול גדול אחר ברכותיהם.

אבל, בעצם, מה יש לצפות מרובי ריבלין? הלא בכל מקרה הוא מתחנף כפודל ללא הרף לכולם.

למעשה הוא לא מתחנף, אלא ‘מנסה’ לעשות זאת: מנסה להתחנף לאוכלוסייה הערבית גם בעיצומו של גל הטרור, למרות שאלו כלל לא מתייחסים אליו או לנאומיו המשונים.

לא הצלחתי להבין עד כה את הטקטיקה המשונה שלו. אתה שייך לצד הימני של המפה? אתה לא יכול לרקוד על כל החתונות. אינני יודע האם אתה מאמין למה שאתה אומר בנאומיך, או שהכל הבל הבלים וניסיונות התחנפות נואשות. מה שבטוח,”אתה לא הנשיא שלי”.

בין המלכה לנשיא

מדוע, בעצם, לא מבטלים את מוסד הנשיאות? הרי זהו מוסד כל כך חסר תועלת אשר עולה למדינה הון-עתק.

למעשה הוא מזכיר את מוסד המלוכה באנגליה, עם הבדל אחד: למלכה לפחות יש תואר כבוד של המשכיות היסטורית. לכן, גם אם מיצג הראווה שלה עולה הון, הוא לפחות מביא תועלת תיירותית.

אבל מי צריך את ‘בית יחסי-הציבור’ המכונה בית הנשיא. הלא גם ככה נבנה בימים אלו מעון חדש לראש הממשלה, בהון עתק מכספי משלמי מהמיסים.

אז אולי כאשר יהיה משכן מפואר לארח את מנהיגי העולם, אפשר אולי יהיה, סוף סוף, לסגור את מוסד הנשיאות?

כלב, איזה פחד

ידוע לכל הפחד מכלבים במגזר החרדי. כשחזרתי בתשובה לא הבנתי את הפחד הזה (לא של כולם, כמובן). אבל אט אט, הבנתי שזה נובע מכך שבריכוזים החרדיים פשוט אין כלבים.

אני החזקתי אז, ולמען האמת גם היום – כלב. כשגרתי בשכונת קריית יובל בירושלים, בה מתגוררים לא מעט משפחות חרדיות, נוצרו סיטואציות מרתקות, כאשר הילדים היו צועקים בבעתה: “אימא כלב”  – ובורחים  במהירות. והיו גם כאלו שלבסוף לטפו אותו ואף בקשו לשחק אתו.

הכלב הפך לאטרקציה המרכזית בגינת המשחקים וילדי החיידר שהיו רואים אותי הולך לעתים בלעדיו, היו אומרים באכזבה: “חבל, כל כך רצינו ללטף אותו”.

המסקנה מסיפור הכלב: לא כל הכלבים נושכים. כמו אצל בני אדם גם אצל כלבים יש טיפוסים סימפטיים ויש גם כאלו שאינם.