היה זה לפני 16 שנים, כאשר הארץ רעדה. רבים מקוראי הטור הזה היו עדיין ילדים קטנים, אך המבוגרים יזכרו זאת היטב. זו היתה שיחת היום למשך ימים רבים: בכ”ה אלול תשנ”ט פסק בית המשפט העליון, בפס”ד שנודע מאז כ”בגץ העינויים”, כי השב”כ לא יוכל עוד להפעיל שיטות חקירה גופניות ועינויים שונים כנגד מחבלים, גם כאשר הם מוגדרים “פצצות מתקתקות”.
השופט קדמי טען אז כי יש למצוא דרך להתיר את השימוש בעינויים, באין ברירה, נגד “פצצות מתקתקות” אך הצטרף לדעת הרוב. השורה התחתונה היתה ברורה: למחבלים במדינת ישראל, הגם שכבוד האדם של היהודים במדינת ישראל כלל אינו עומד לנגד עיניהם, יש זכויות בישראל מכוח חוק יסוד “כבוד האדם וחירותו”. ידי השב”כ נכבלו, מחבלים לא יעברו עוד עינויים.
16 שנה חלפו, ופרשיית עצורי דומא מזכירה לכולם, כי זכויות במדינת ישראל יש רק למחבלים. מה מאד רוצה הייתי לחשוב כי פסק דין שערורייתי זה יחול, לכל הפחות, גם על יהודים. אך מתברר שלא כך. כשמדובר בעצורים יהודים בפרשיות שכנגד ערבים, רשויות החוק אינן מהססות להפר את זכויותיהם ולהשתמש בכוח פיזי כנגדם. כשקראתי את סיפורי המשפחות של העצורים על הפגיעה בהם, נזכרתי בסיפור הבא, שמסקנתו היחידה היא: אל תאמינו לשב”כ. גם אם השב”כ יטען, מעתה ואילך, שמישהו הודה בפרשיית דומא, אני לא אאמין, אחרי שראיתי את שיטות הפעולה שלו.
זה היה לפני שנים לא מעטות, מספר שנים אחרי אותו בג”ץ שערורייתי. איזורים מסויימים בירושלים סבלו ממכה: נערים ערבים התנכלו לבנות יהודיות. מישהו, מתברר, החליט לעשות מעשה, והכה קשות את אחד הנערים הללו. המשטרה השתוללה בנסיון להגיע לקצה חוט. וכך, ביום בהיר אחד, מצא עצמו בחור צעיר חף מכל פשע, במעצר. האשמה: “אתה היכית את אותו הערבי והבאת אותו למצב קשה”.
האשמה האמיתית? הוא התגורר בשכונה שהאירוע התרחש בה, ומישהו החליט שהוא היה באיזור באותו רגע, מה שלגמרי לא היה נכון.
מכאן ואילך מה שעבר על הבחור, ועל משפחתו, היה גיהנום צרוף. כחלוף הימים הראשונים למעצר, הצעיר הובא להארכת מעצר, והשופט אישר הארכה בשבוע. בינתיים, בתואנות שונות, הביאה המשטרה לחקירה גם את אחותו של הבחור, ללא שום סיבה שתתיר זאת. המשפחה הרגישה נרדפת. בסוף השבוע הזה, בידי החוקרים לא היה שום קצה חוט שיקשור את הבחור למעשה, והשופט הורה על שחרורו.
ורק אז התברר איזה גיהנום עבר אותו בחור. אסור להפעיל לחץ פיזי כנגד מחבלים? הכלל הזה לא עומד כנגד יהודים. החוקרים היכו אותו מכות רצח. וכך הוא תיאר את החקירה:
“אתה פגעת בו!”
הנחקר: “אני לא יודע על מה אתם מדברים”.
סטירה עוצמתית לפנים. כל הפנים לוהטות. “אתה עשית את זה! תודה!”
“זה לא קשור אלי. עצרתם את האדם הלא נכון”.
סטירה מהצד השני. צרחות אימים. “זה אתה! תודה!”
“אין לי במה להודות, לא אני עשיתי את זה!”
אגרוף לבטן (או שמא היתה זו בעיטה, חלפו מספר שנים והפרט המדוייק הזה פרח מזכרוני). וכן הלאה…
וכך שבוע שלם. רק בנס, נער שעוד לא מלאו לו 20 הצליח לעמוד בכך ולא להכנע, ולא להודות במעשה שלא עשה בשום צורה.
אבל מה אם היה נשבר ומודה? מה אם לא היה מצליח להיאחז בידיעה הפשוטה שהוא לא עשה זאת, ומודה רק כדי להתפטר מהעינויים הגופניים והנפשיים שהועבר?
למקרה שתהיתם, הנאשם במעשה נתפס, הודה, וגם ישב בכלא במשך כמה שנים. אבל אפשר להתחלחל מהידיעה שבקלות, יכול היה לשבת בכלא אדם חף מפשע, כי במדינת ישראל שבה אסור לענות מחבלים, מותר לענות יהודים בלי שום בסיס [הסיפור הובא בשינויים קלים].
אז כשהשב”כ יביא לנו “תוצאות” במקרה דומא, אל תמהרו להאמין. ייתכן שהן תהיינה תוצאות אמיתיות, אבל קחו תמיד בחשבון שייתכן שמישהו חלש מדי פשוט נשבר, כמו שאמרה אשתו של אחד העצורים על בעלה: “הם יגרמו לו להודות בהכל”.