תשמעו איזו חוויה עברתי עם ‘ידידים’

מנחם מן
|
ט"ו חשון התשע"ו / 28.10.2015 13:32
מנחם מן פגש את ידידו האברך עומד מאחורי מכונית הסוזוקי-באלנו שלו ומקונן על מר גורלו: המפתחות בפנים – ועליו להוציא את ילדו החולה מהמעון • אולי נתקשר ל’ידידים’, הוא הציע – והחבר תמה: “למה שמישהו יטרח לעזור באירוע שאינו ‘הצלת חיים’?” • איך זה נגמר?

הימים האחרונים, קשים ככל שיהיו, גילו לנו קצת על אחדותו של העם היהודי. אשרינו מה טוב חלקינו.

המצב האמור מתחבר לי עם מקרה קטן ומרגש שלו הייתי עד ובו הייתי נוכח.

סיפור קטן על ‘ידידים’ גדולים.

בירושלים ישנו אברך בן תורה, ירא ה’ מרבים, שזמנו היקר חשוב לו מאוד, ולא רק לו. רבים וטובים נעזרים בו וזקוקים לעצותיו והדרכותיו, ועלייתו הרוחנית מובטחת.

בהיות שכך, נאלץ האברך דל האמצעים להחזיק ברשותו כלי רכב.

למי שאינו יודע, את ה’סובארו אברכים’ הידוע של שנות ה-90 המוקדמות, מחליף עתה דגם שרד משופר מעט, ‘סוזוקי באלנו’ שמו. חמשת אלפים שקלים במזומן, ויש לכם אחד כזה שברצותו יאיץ וברצותו יתייגע (המחיר האמור אינו כולל דמי אחזקה שוטפים, ביטוחים ונזקי בלאי. ט.ל.ח).

ברי, שאם אי פעם נגעה ידכם בכלי האמור, או רק הבטתם בו במפגיע ושלא במתכוון, הרי שמחזה יוצא דופן נגלה לעיניכם על אתר: משפחת ‘סוזוקי באלנו’ ידועה בשתי תקלות חוזרות ונשנות, עד כדי כך שבעלי מקצוע מסוימים, מתמחים ספציפית ברכב זה ובתקלותיו המיוחדות דווקא.

הבעיה האחת היא במנגנון חלונות החשמל, והשניה בידיות הדלת החיצוניות.

על פי רוב, באחת מארבעת דלתותיו של כלי רכב זה בכל מקום בארץ, הייתה או עודנה, תקלה במשיכת הידית והשבתתה מפעולה.

ומדוע אתם צריכים לדעת את הפרט הנורא חשוב הזה?

ובכן, בעיה ספציפית זו, היא שגרמה לידידינו היקר להיכנס לסטטיסטיקה העצובה של האנשים שמפתחות מכוניתם נותרו בתוך הרכב הנעול.

הדלת, שלכאורה הייתה אמורה להיפתח מחדש, לאחר שנסגרה כשהמפתחות נותרו בטעות בפנים (משגה קל), נותרה נטועה על עמדה, כמו גם האברך הנכבד.

זמנו של האברך, שכאמור לעיל יקר ומתומצת, היה עתה חשוב פי כמה. הוא התבקש כמה דקות קודם לכן לסור למקום הלימודים של בנו הקטן ולהוציאו מן המקום, שכן חום גופו עלה על המותר בשהות בחברת ילדים. הילד במעון, הוא מאחורי כלי רכב נעול ללא מפתח, ותושייה אין.

בעודו מהרהר ומאמץ מוחו בניסיונות ובתחבולות, נקלעתי אף אני למקום ועל אתר המלצתי לו על ארגון ‘ידידים’ שמעסיק ללא הגבלת זמן עשרות מתנדבים (!) הפרושים בכל רחבי הארץ, כשמושא התנדבותם הוא המקרה שלפנינו: פריצת דלתות של רכבים.

הוא לא האמין לי, הוא אפילו צחקק.

“אתה רציני?” הוא שאל, “למה שמישהו יעשה את זה?”

הוא ממש לא הצליח להבין מה מניע בן אדם מתורבת מן הישוב להתנדב במשהו שאינו הצלת חיים.

האמת, שזו אף הייתה תמיהתי מאז ומעולם.

בשלמא ‘הצלה’, זק”א ודומיהם, הרי התנדבותם מצילת חיים ואשרי המציל נפש אחת מישראל. אבל ארגון שנועד לתקן פנצ’רים באמצע שום מקום בהתנדבות? תמוה.

תמוה, עד לאותו היום.

שימו לב לרצף המהיר של הדברים מכאן ואילך: האברך התקשר למוקד ‘ידידים’ ונענה לאלתר. לאחר שהבהיר את בקשתו נאמר לו שמוקדן פלוני הנמצא באותו אזור ספציפי, יחזור אליו בתוך דקות ספורות (!) ואכן לאחר כשלוש דקות, הוא מקבל שיחה חוזרת מאותו מתנדב שרוצה מאד לעזור, אבל מה לעשות, כלי הפריצה אינם זמינים לו כעת.

בעוד האברך חוכך בדעתו ומנסה למצוא פתרון חלופי, נשמע קולו של המתנדב מעבר לקו המציע במקום זאת את עזרתו האישית בהוצאת הילד מהמעון.

הפתרון היצירתי והיהודי היה נראה כבלתי ישים, ואז עלתה הצעה לבקש את עזרתו של מתנדב אחר הנמצא בקצה השני של העיר. השיחה נותקה באחוזי תקווה נמוכים. קשה היה לדמיין כי אי מי יטריח עצמו לאזור שאינו בתחום התנדבותו ללא סיבה.

אלא שאז זה קרה.

מכשיר הפלאפון צלצל, על הקו היה שייקה בלוי, מתנדב סטנדרטי בארגון המופלא, שהבטיח נאמנה כי יעשה ככל שביכולתו להושיע. בתוך דקות כבר היו כלי הפריצה בידיו של המתנדב החדש כשהוא סמוך לאותה ‘סוזוקי’ מפורסמת.

הפריצה עצמה, ארכה כדקה וחצי. שייקה בלוי ארז את כליו ופנה ללכת.

לא הנחתי לו, והפנתי אליו את תמיהתו של האברך: “כל זה בשביל לחסוך זמן? – כל הכבוד!”

עכשיו היה זה תורו להביט בי בתמיהה: “זמן של אברך זה כלום בשבילך? והלך.

אשרינו מה טוב חלקינו.

[email protected]