יארצייט ‘הגדולים’ מול פסטיבל רבין

מה בין בני לבן חמי. בשבוע שבו חלים ימי היארצייט של הגה”ק רבי נחום משאדיק זצוק”ל, מרן החזו”א זצוק”ל, מרן גאב”ד טשעבין זצוק”ל מרן הגראמ”מ שך זצוק”ל, הגאון הגדול רנ”צ פינקל זצוק”ל, הגאון הגדול רבי יהודה צדקה זצוק”ל והגאון הגדול רבי דב שוורצמן זצוק”ל, להבדיל אלפי הבדלות, מנסה הציבור החילוני להחיות את זכרונו של יצחק רבין שנרצח בידי בן עוולה.

כאשר אדם חילוני נאסף אל עמיו, הוא אינו שורט שרטת בנצח. המת שמשתכח מן הלב הופך לבועת זכרון בתודעתם של בני משפחתו וחבריו, במקרה הטוב.

לעיתים הוא מונצח באנדרטת אבן, בשלט קבוע על קיר של בנין, או בהקמת מכון על שמו ולזכר “מורשתו”, ואז הוא צולל לתהום הנשיה – אלא אם זיכרו ומורשתו מנוצלים לעוד פרק זמן מסוים לצרכים פוליטיים.

כחלוף תקופה, הדור שאחריו בקושי יזכור את שמו, אלא אם כן אנשים אינטרסנטים מייצרים “חגיגות ופסטיבלי זכרון” כדי לכפות את “מורשתו” על הציבור כולו, לצרכיהם. התרועה הציבורית מסייעת להם לכפות את דעתו של הז”ל-דעתם, על האחרים.

פסטיבל רבין שגודש את התקשורת כבר שבוע שלם מאפשר למחנה השלום למסוך את דעתו לתודעה הציבורית. זה הופך בידיהם לכלי עבודה שמנצל מקרה טראגי שכולם מוקיעים, כדי לעורר סימפטיה לדעותיהם שלא כולם מסכימים להן.

זהו אמצעי להעלות מחדש לתודעה הציבורית דברים שצללו לתהומות השיכחה ולנסות להחיות באמצעות התקשורת, דברים שמתו ופג תוקפם.

כאשר גדול בישראל נלקח לבית עולמו, לא “האיש” נפטר אלא “מורה הדרך” נלקח.

מרן הגר”א וסרמן זצוק”ל התבטא פעם אודות הסבא קדישא מרן החפץ חיים זצוק”ל ואמר: “ככל שמתקרבים אליו יותר, רואים טוב וברור יותר את גדולתו”.

גדולי ישראל, אורם בוקע למרחקים. ככל שמתקרבים אליהם ולד’ אמותיהם, מגלים פנים חדשות, פני ענקים. מקרוב רואים את עמל תורתם ואת יגיעתם הבלתי נפסקת. קל מאוד להבחין בפטישם המכה ללא הרף וללא הפוגה על סדן האדם, כדי לסתתו, לעבדו ולשעבדו לרצון ד’.

אתה גם מגלה את הזהירות המופלגת, את האחריות האדירה לכלל – ואת ה”אני” ההולך ומתבטל עד שהופך לנקודה קטנה, רחוקה, שנמחקת לחלוטין. וכשאתה צופה בדמויות הוד כאלה – עם ה”אני” המחוק לחלוטין, קל לך לכופף את עצמך, להכניס את ראשך מתחת למטרייתם הרוחנית ולציית. גדולי התורה מעולם לא שאפו לגדולה, הם שאפו לגדלות!

אמנם המנהיגים הפוליטיים שואפי ה”גדולה”, נראים דווקא טוב מרחוק. החזות שהם מפגינים ממרומי תפקידם, מצטלמת טוב ומשודרת היטב. הביגוד המהודר שנבחר על ידי מעצבי תדמית ודעת קהל ושפת הגוף, משדרים יוקרה אנושית.

אבל כשאתה מתקרב למעגל ההכרעות, אתה מבין שהכל קוסמטיקה, מעטפת, תפאורה חיצונית. הם אולי “מנומסים”, “מתורבתים”, אבל בהעדר תורה, שום דבר לא אמיתי. ברגע של אמת מתפרץ הזרם התת קרקעי באישיותם. מהר מאוד אתה מזהה בהם את הפן האמיתי, הנהנתן, המתחשב בקטנות, המגיב לפי חולשות, החורץ החלטות בקהות חושים ומחשבה, הנוקם ונוטר.

כל הגשרים שהם בונים, לעצמם תיקנו. כל מה שהם עושים, למען עצמם הם פועלים.

לעיתים אתה מגלה דברים קשים גם בממד האישי. כשדולפים החוצה פרטים מאחורי פרגוד חייהם, אתה מגלה אנשים נהנתנים שאורח חייהם אינו מבייש חיים בחצר ביזנטית. היסטוריית המנהיגות הפוליטית בישראל תיעדה לא מעט אנשים שהוצגו כדמויות הוד, וכשאורח חייהם הוצא לאיוורור בקלון הראווה, הם התגלו כדמויות עוד ועוד.

בחלק מהמקרים, כאשר זה נחשף לעין השמש, הם הפכו לדמות עו”ד – כשנאלצו להגן על שמם הטוב, והרשימה ארוכה מאוד. ואז, ככל שאתה מתקרב – אתה רוצה להתרחק. ככל שאתה מתקרב אתה רואה כמה הם קטנים, בניגוד מוחלט לגדולי ישראל שככל שאתה מתקרב אתה רואה כמה הם גדולים, כמה אתה קטן.

לא בכדי, אחרי מות, לא עוסקת התקשורת באיש  ובאורח חייו הפרטי והאישי, וזאת בניגוד חריף לגדולי ישראל שעליהם מספרים וכותבים “מעשה רב”, מדפיסים ספרים וממלאים מוספים וגיליונות זיכרון שיורדים לכל פרט, כי מלבד תורתם, כל סיפור וכל עדות מתועדת על יומיומם, הוא ספר מוסר ומצפן מראה כיוון.

נכון, גם ל”אנשי הגדולה” יש “ערכים”, גם אם ערכים אחרים. לעיתים רואים אותם במעשים שבהחלט ראויים לציון לשבח. לפעמים שומעים מהם פליטות מוח נאצלות ואמירות איכותיות ביותר, הגיגים גבוהים שמספקים חומר טוב למחשבה. כיצד ניתן ליישב את הסתירה והקיטוב? מדוע כשאתה מתקרב, אתה חושף ריקבון בשורשים?

הגדרה חדה להבדל בין בני לבן חמי אנו מוצאים בדברי רבי יעקב עמדין שהסביר את כישלונם המוסרי של הפילוסופים, להם הייתה תיאוריה מוסרית משל עצמם, וכך כתב: “שאין להם מעשים טובים מצד יראת ד’ שצווה עליהם, רק מצד מה ששכלם שופט עליו, שזה מעשה הראוי והנאות לקיום מין האדם ולשמירת טבעו. לזה הניחו להם דתות ונימוסים מכל אשר בחרו, הנהגות וסדרים מעשה ידי אדם, לאהבת עצמם ולקיים קיבוצם וליראת הפסדם – לא שיהיו יראים שישיגם עונש מד’ יתברך בבטול אותם המעשים. ואם ירצו לבחור חיי החופשות והשילוח, אין מונע אצלם, בהיותם נעדרים מיראת שמים… ומה שינהגו בטוב הנהגה מדינית, היא אצלם מפאת הנאה והנבחר לטבע מין האדם, לתועלתו העוברת” (סידור בית יעקב, מעמדות ליום ה’).

בלי תורה ומוסר שמעבדים את הפנימי – זה לא יכול להיות אחרת. הכוח המעצב היחיד, המעבד, הוא עמל מפרך בתורה, במידות – מתוך יראת שמים. בניגוד לטקסי זכרון אחרים שבהם באים להצדיע ולומר “שלום” לאיש ולתקופתו, עולם התורה, גם ממרחק של שנים ארוכות, לא רק מתקשה להיפרד מגדוליו ומעצביו באהבתו להם, אלא מנסה להידבק, להיאחז בתורתם, לדבוק במורשתם הרוחנית, בהנהגתם ובתמרורים שהציבו לאורך הדרך. זה לא משהו שהיה ואיננו, אלא משהו שקיים ונוכח בחיינו ובהוויתנו, לבנים בבנין חיינו. מרנן ורבנן גדולי ישראל זצוק”ל אפילו במיתתם נקראים חיים וגם בהעדרם ההשפעה שלהם נשארת. היא מתמקמת כתאי זיכרון פעילים במוחו הקולקטיבי של העם.  כי לא תשכח מפי זרעו.

בימים אלו, כמדי שנה,  עולים המוני בני היהדות הנאמנה לציוניהם הקדושים של רבותינו זצוק”ל, להתפלל על הפרט ועל צרתם של ישראל שאת פרטם וכללם הם עמסו על כתפיהם ונשאו אותם כאשר ישא האומן את היונק. מאות אלפי יחידים מתלכדים כדי להתפלל על עם ישראל שנאנק מהכבדת ידו בכל של ישמעאל פרא אדם.

אבל בעיקר אנו אוצרים ומציינים את זיכרונם של עיני העדה זצוק”ל, כעוד “שיעור כללי” שנמשך מאז היו עמנו והנהיגו אותנו, ולתמיד.

לכן לאורם נלך.