איך אפשר לשמוח ברגעים כאלה?
חודש החגים מתקרב לסיומו, וממקום מושבי בניו-יורק אני זוכה לבונוס של יום אחד. תוספת חג אקסטרה.
ערב אחרי ערב חוגגים פה את שמחת בית השואבה, עד השעות הקטנות של הלילה. הגברים רוקדים בטבורו של הרחוב והמוזיקה מקפיצה, משמחת ומעוררת את הרצון להיות בירושלים, בבית המקדש, עם הלווים.
הגשם יורד כאן בזרזיפים דקים או בממטרים חזקים, אך לאיש לא אכפת. כולם ממשיכים לרקוד. הרבי אמר להיות בשמחה וזה בדיוק מה שעושים מבלי להתייחס לגשם השוטף (או המזרזף).
על המדרכות עומדות נשים, בנות. בחורות צעירות וזקנות ממלאות את המדרכות מעבר למחסומים. עד שעת חצות ניתן היה לראות גם עגלות תינוקות רבות. בכמה מהסוכות הפזורות בשכונה מתקיימות התוועדויות. גם של נשים. אווירה של חג. באמת חג שמחתנו.
ובתוך כל השמחה הגדושה והגואה, מגיעות לכאן בשורות איוב מארץ הקודש. החדשות על רציחתם של הזוג נעמה ואיתם ה’ יקום דמם, והחדשות על רצח שני החסידים בדרך לכותל, שריד בית מקדשנו ופסגת מאוויינו. זאת לצד ידיעות שוטפות על פיגועי אבנים, ירי ובקבוקי תבערה.
ואני שואלת את עצמי: איך אני יכולה להיות שמחה? איך אוכל להסיר מראשי את הכאב, הזעם וחוסר האונים לנוכח מה שמתרחש בארץ הקודש ולהתמקד בשמחה שהיא מצוות היום?
איך אפשר להיות שמח בה בעת שזוג יהודים נרצח בארץ היהודים רק בשל היותם יהודים. איך אפשר לרקוד כאשר ילדים רכים שמעולם לא פגעו באיש, רואים לנגד עיניהם את הוריהם מתבוססים בדם?!
מים, למעלה מהשכל!
אני מנסה לתהות על פשרה וקנקנה של השמחה, אותה שמחת בית השואבה בבית המקדש ששמחתנו היא רק חיקוי עלוב שלה. אכן, ניסוך יין משמח. יין ישמח לבב אנוש. אבל מים? מה בדיוק משמח בהם? הרי מים זה “מצרך צריכה בסיסי”, זה כה טריוויאלי. מים זה חיים. מים הם חלק אינטגראלי מגופנו.
כשבעים אחוזים מגופנו הם למעשה מים – נוזלים. מה ההתלהבות ממים עד כדי כך שהשמחה כולה מכונה שמחת בית השואבה, על שמם של המים שנשאבו?
אך דווקא בנקודה זו טמונה התשובה.
ניסוך היין, שטבעו לשמח, מביא עמו שמחה הקשורה בטבעו ובתכונותיו של האדם. אולם זו שמחה מוגבלת מעצם מהותה, שכן היא תלויה במידת השמחה שהיין יכול להביא. אולם ניסוך המים מבטא שמחה אלוקית, שאינה תלויה בטבע האדם, ולכן זו שמחה בלתי-מוגבלת.
אז נכון שאין לנו בית מקדש ובהר קודשנו מהלכים זרים ומחבלים. אבל גם בימינו קיימת העבודה הרוחנית של ניסוך היין וניסוך המים. ניסוך היין פירושו שמחה של מצווה שנובעת מהכרתו השכלית של האדם. כשיהודי מתבונן בגודל הזכות לקיים את רצון ה’ ולדבוק בו – הוא מתמלא שמחה. זו שמחה אמנם, אך שמחה מוגבלת.
אבל, שמחת החג הזה, חג הסוכות, היא שמחתו של ניסוך המים, דהיינו, שמחה בקיום המצוות שלמעלה מהכרה שכלית. כשיהודי מוסר את עצמו לקב”ה, הרי כשהוא שומע שהקב”ה מצווהו לעשות מצווה, הוא לא זקוק להבנה ולהתבוננות שכלית, הוא מתמלא שמחה עצומה הפורצת ממעמקי הנשמה. זו שמחה בלתי-מוגבלת – שמחת בית השואבה – שמי שלא ראה אותה, “לא ראה שמחה מימיו”.
שנה שכולה מצווה
לפני חודשיים התארחתי בבית הכנסת הגדול בירושלים. שם, במרתף בית הכנסת, מתקיים מניין חב”די שהוא חלק מבית חב”ד המקומי. השליח הצעיר, אברך עם מבטא קנדי בולט, מנהל את התפילות וקריאת התורה ביד רמה. כאשר הוא עושה מי שברך לנוכחים, רואים על חלקם שהם מתפללים של שבתות וחגים…
הוא עובר בין הנוכחים ומבקש שמות לברכה, וכאשר הוא מסיים עם הגברים נשמעות שמות לברכה מצדן של הנשים. זאת אומרת את שמה ומבקשת זיווג הגון, השנייה מזכירה את שם בתה ומבקשת עבורה פרי בטן וכל הקהל אומרים אמן.
אך מה שנגע יותר מכל, הוא שבתום קריאת התורה וגלילת ספר התורה, עבר אותו שליח/גבאי בין כל המתפללים והעניק לכל אחד את ההזדמנות לנשק את ספר התורה. התורה היא של כולם. היא ניתנה במדבר שהוא מקום הפקר, כדי ש”כל הרוצה ליטול, יבוא ויטול”.
שמחת תורה אינו חג רק של הגברים, אלא שמחויבים ללמוד תורה מצד ציווי הקב”ה. היא שייכת לכל עם ישראל בדיוק כפי שמצוות הקהל היא מצווה שמוטלת על כולם ללא יוצא מן הכלל: גברים, נשים וטף. גם מי שעדיין לא שומר תורה ומצוות לעת עתה, צריך לשמוח בשמחת התורה.
וזו בדיוק הדרך לנצח את האויבים שהרימו ראש. על ידי אחדות סביב התורה מתוך שמחה של מצווה. “ושמחת בחגך”, היא מצוות עשה וכולנו צריכים לשמוח לצד הכאב העצום על הירצחם של הקדושים ה’ יקום דמם.
נזכור שבסוף השבוע הזה, או למעשה כבר ביום שני הקרוב, נתחיל מבראשית. לכל סוף, ישנה התחלה חדשה. התחלה של שנה טובה ומבורכת, שנה שכולה שמחה, שכן זו שנת הקהל שכולה מתחילתה ועד סופה קרויה על שם המצווה שעניינה אהבת ה’ ויראתו מתוך אחדות שלימה.
חג שמח יהודים. שישו ושמחו בשמחת תורה!
• חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו: [email protected]
תגובות
אין תגובות