בואו נדבר רגע על מכינה קדם אקדמאית. מדובר בשנת לימודים בה רוב הסטודנטים החרדים משלימים פערים במקצועות חול בסיסיים כמו אנגלית, מתמטיקה ואוריינות, שיאפשרו להם להמשיך ללמוד לתואר ראשון – איש איש בתחום שבחר לעצמו.
זו שנה קשה. שנה אינטנסיבית ביותר שלמעשה – ויסכימו איתי חברי הסטודנטים – היא הקשה ביותר מכל השנים של הלימוד לתואר עצמו.
כשנכנסתי בזמנו בשערי המכללה, היה לי מושג קלוש בלבד לגבי המציאות החדשה שהפכה לחלק מחיי מאותו הרגע. השוני הרדיקלי שבין עולם הישיבות לבין עולם האקדמיה הופך להלם ממשי עבור חלק נכבד מהסטודנטים. חומרי הלימוד הם תחומים שרוב הסטודנטים החרדיים לא נגעו בהם מכיתה ז’, במקרה הטוב – ובמקרה הפחות טוב לא עסקו בהם מעולם.
ההתמודדות קשה מאוד
הסטנדרטים החדשים שכל סטודנט נדרש להסתגל אליהם עומדים בניגוד כמעט מוחלט לצורת ההתנהלות של אורח החיים החרדי בכלל ועולם הישיבות בפרט. שיעורים שמתחילים בזמן, ללא אפשרות כניסה באיחור, דממה מוחלטת בזמן שהמרצה מדבר, ועדת משמעת, לוח מבחנים קפדני ולא גמיש בעליל, כל אלה ועוד סותרים כמעט לחלוטין את אווירת ה׳היימיש׳ החרדית, את ה״סמוך עלי, יהיה בסדר״ שמאפיין אותנו כל-כך, לטוב ולמוטב, אגב.
וכל אלו הם קשיים אובייקטיבים שעומדים בפני כל סטודנט חרדי באשר הוא. עוד לא דיברנו על הקשיים הסובייקטיבים של כל סטודנט בפני עצמו; הראשון – אב לחמישה שצריך להוציא את הילדים לגנים ביום שישי בבוקר, ולא יכול להתייצב בשמונה ורבע – אפס אפס לשיעור; השני – מפרנס יחיד בבית שיוצא מוקדם מהעבודה פעמיים בשבוע בכדי להגיע בזמן, אבל לא מוצא פנאי בערב להקדיש לשיעורי בית; השלישי – בחור צעיר שהתארס במזל-טוב במהלך הלימודים וצריך להתמודד עם ההכנות לחתונה, יחד עם המטלות הנדרשות ממנו במכללה. וכן הלאה.
אז נכון שחלק מהקשיים הללו עומדים גם בפני סטודנטים במגזר הכללי, אבל בסופו של דבר, ההתמודדות שנדרשת מסטודנט חרדי במהלך שנת המכינה היא קשה מאוד, וכפי שציינתי קודם, דווקא השנה הזו, מבין כל שנות הלימודים, היא הקשה ביותר. אחוז הנשירה במכינות הקדם אקדמאיות החרדיות הוא הגבוה ביותר – ולא בכדי. יחד איתי למדו סטודנטים בכל הגילאים ומכל העדות והמגזרים שפשוט לא שרדו. עם כל הרצון הטוב וההחלטה הנחושה שקיבלו, במבחן התוצאה הם לא הצליחו לעמוד בכל המטלות שנדרשו מהם במהלך שנת הלימודים – ונשרו.
זה לא אמור להיות ככה.
לשתף פעולה עם יוזמות
בחור ישיבה שחווה קשיים בתפקוד היומיומי, לא אמור לבלות את כל שנות לימודיו בישיבה שלא מתאימה לו, ורק אחרי החתונה לעבור שנת אקרובטיקה כזו, שבמהלכה הוא אמור לתמרן בין לימוד תורה, פרנסת הבית, גידול ילדים ורכישת השכלה בסיסית במקצועות חול. לא כל בוגר ישיבה מתאים לחיים של לימוד בכולל, רק כדי שבגיל 38 – אחרי שנים של בזבוז זמן – הוא ינסה להתחיל פרק ב׳ בחייו. יש אנשים שלמרבה הצער לא נועדו לחיים של לימוד תורה בלבד, ואין שום סיבה שיעברו מסלול שלא מתאים להם, רק כדי לרצות את החברה סביבם.
הגיע הזמן שפרנסי הציבור יבינו, שלאפשר לבחור לרכוש השכלה בסיסית בגיל צעיר, שתהווה בסיס לעתיד במקרה שיחליט לפנות ללימודים אקדמיים – זה לא חסרון. זה יתרון.
לאט לאט, חלק הולך וגדל מהציבור מבין את זה ונפתחים עוד ועוד מוסדות כאלו. אך מחובתה של ההנהגה החרדית לשתף פעולה עם יוזמות כאלה ולתמוך בהן. בטח ובטח שלא להיאבק בהן. הגיע הזמן שנביט אל האמת בגובה העיניים ונתאים את המציאות היומיומית לצרכים האמיתיים של הציבור, ונפסיק להתחשב בסטיגמות והנחות יסוד שהתקבעו ברחוב ובשכונה שלנו.
לימודי ליב״ה ותעודות בגרות הם לא האויב של הציבור החרדי. מי שרוצה וצריך ללמוד אותם, יואיל לעשות זאת בצורה נורמלית, ומי שזכה ואינו לא זקוק להם – יוכל להישאר ולשקוד על לימוד התורה הקדושה כל ימיו. אבל בואו ניתן לכל אחד להחליט. לא צריך לכפות שום דבר על אף אחד.