למה מקבלים ילדים שלהוריהם יש אייפון

שבת בבוקר בעיר הולדתי. אני הולכת לבית הכנסת כמו שאבא אהב. הנשים מתקבצות בחצר בסוף תפילת מוסף, מתעדכנות, מחמיאות, מחליפות רשמים על ילדים, מתכונים על מאכלים וחוויות על ילדים.

והנה זה מגיע: מה את לומדת? מה את עושה בחיים? סיימת את התואר השני? כמה עבודות נשאר לך להגיש?

את הטירוף הזה אני מזהה גם בתוך המשפחה פנימה.

אחותי היא אימא צעירה עם כך וכך ילדים וסבתא לכך וכך נכדים. השבוע היה עליה להגיש עבודה לתואר שני במערכת ניהול. כלתי, צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה, כבר סיימה את התואר הראשון ולא בטוח שהיא תעצור שם…

הרדיפה הזאת אחרי תארי ההשכלה, הטירוף הזה שאוחז בכל החברה שלנו, טירוף האקדמיזציה, גורם לי לשאול את עצמי מה קורה בדור הזה, והאם אני בדור הנכון.

האמת היא שאני מבולבלת. ברור לי שבכל דבר רע יש טוב, אבל לא ברור לי אם מכת האקדמיה הזו היא דבר רע.

האם רע שנשים תרכושנה השכלה ותארים אקדמאיים לרוב?

מצד אחד ברור לי שאם אלו הן דרישות משרד החינוך, אין הרבה מה לעשות, במיוחד לאור העובדה שכל תואר כזה הוא עניין של פרנסה ומשרדי הממשלה מסייעים לממן את לימודי התואר.

מצד שני, מה עם הטוהר? כיצד ניתן לשמור על הצביון הרוחני שלנו כאשר עלינו ללמוד כל מיני חומרים שלא בהכרח מתאימים או כאשר עלינו לשהות במסגרות שאינן שומרות תורה ומצוות.

ובכלל, אימא אמורה לשמש דוגמא לבניה ובנותיה. היא מודל חיקוי עבורם. התנהגותה משפיעה על חייהם לעתיד.

האם זה – העיסוק באקדמיה – אינו פוגע ביכולת שלה לגדל את הילדים?

ברור שכל התארים, הכיבודים, המימונים ותוספות השכר אינן שוות לחיוך אחד של ילד. ברור שהמשפחה, הבית והילדים צריכים להיות מעל כל דבר אחר. אך האם זה מה שבאמת קורה כאשר אנו מתמסרות לתארים האקדמיים?

איני רוצה לקבוע מסמרות. כל אחת צריכה לעשות לעצמה חשבון נפש ולבדוק האם היא מסוגלת לעמוד בדרישות והאם יש בה די אנרגיות להשקיע גם בלימודים וגם בילדים. שכל אחת תעשה את הבחירה שלה.

אבל אני רוצה בכל זאת לצטט פה קטע שכתב הרב גוט, במאמר מערכת של עיתון משפחה. “מותר לרכוש דעת כדי להתפרנס. מותר ללמוד מקצוע כשר. אבל אסור להפוך לפרי בשל שנופל לידי המאדירים את שמה של האקדמיה, שיסודה בהררי האופל, כקונטרה וכתגר על בית המדרש, על מסורת התורה, על הנהגתם של גדולי התורה”.

נראה כאילו המטרה היא “לפקוח עיניים” לחרדים המפגרים שאור האקדמיה טרם זרח עליהם, ולחסל את האפשרות שהציבור החרדי ימשיך במסורת אבותיו ולא יתבטל בפני “ערכי האקדמיה”…

בני ישראל שהו מאתיים וארבע שנים במצרים אך לא שינו את שמם, לבושם ובעיקר את שפתם.

השפה החדשה הזאת בה כל “שייטעל מאכער” או “שרית הספרית” הופכת ל”אקדמיה לעיצוב שיער”, כל מורה לריקוד מנהלת “אקדמיה לתנועה ועיצוב הגוף וכל עורכת חתונות היא “אקדמיה לסטיילינג” – היא בהחלט שינוי, ולא בטוח שהוא מרענן.

 גידול של 65% ברישום!

ובאותו עניין.

השתתפתי השבוע באירוע של ‘רשת אוהלי יוסף יצחק’. היה זה באנקט הצדעה לשלוחות הרבי מליובאוויטש בשדה החינוך. התפאורה הייתה כמו באולפן חדשות. הייתה שם מראיינת סקרנית ונמרצת – סיוון רהב מאיר – שהתעניינה ופרגנה לפעילויות החינוכיות מעוררות ההשראה.

המדיום והכלים היו כולם של המאה ה-21. “לונג שוט” ו”קלוז אפ”, מולטי מדיה ומסכים מסתובבים.

אבל אלו היו האמצעי להעברת המסר – המוטו העיקרי – מהות תפקידן של הגננות, המורות והמנהלות ברשת החינוך הזו: כולן הן נרות להאיר את הלבבות ולגעת בנשמות. על כולן מוטלת המשימה להפוך את התלמידות לנרות שיאירו הלאה את אור התורה והמצוות.

רשת אוהלי יוסף יצחק שונה מרשתות חינוך חרדיות אחרות. ההוראה של הרבי הייתה לקבל כל ילד כמו שהוא. ללא קשר למצבם הרוחני של הוריו, לצבעו, עדתו ומנהגיו.

הקשבתי לסיפורה של תלמידה לשעבר, שהגיעה מבית חילוני. זו סיפרה למראיינת כי בהיותה ילדה למדה אצל “המורה רחל” והיום גם ילדיה לומדים בבית ספר חב”ד, למרות ויכוח שהיה לה בעניין עם בעלה. ולצערנו, היא – האימא – עדיין לא מכסה את ראשה…

אבל אנחנו מאמינים שבסופו של דבר כוחה של התורה יגבר ו’השיב לב אבות על בנים’ – ומי יודע כמה משפחות יהודיות יתחילו לשמור תורה ומצוות בזכות אותן מורות מסורות.

אל הבמה עלתה מקהלת ילדים מילדי הרשת. לא הפתיעה העובדה שהם היוו מדגם מייצג של קיבוץ הגלויות שמאפיין את עם ישראל. היה שם ילד אחד כהה עור, ילד שני עם כיפה בוכרית גדולה, השלישי בפאות בלונדיניות וריש מתגלגלת,והרביעי נראה בדיוק כמו כל ילד חרדי מצוי.

איפה עוד תמצאו קיבוץ גלויות כזה בכיתה אחת?

בבתי ספר חב”ד ביפו, נס ציונה, קריית מלאכי, כפר סבא או נצרת עילית, תמצאו הרבה כיתות כאלו. ובתי ספר אלה היו רק דוגמאות בודדות של אהבת ישראל ללא תנאים, אהבת חינם שבכוחה להביא את הגאולה.

והנה הנתונים: 65 בתי ספר. כ-6,550 תלמידות. כ-6,400 תלמידים. 11,300 ילדי גן. 120 אלף שיחות להורים במערכת השיחות בפסח וסוכות ו… ו-65 אחוזי גידול ברישום לשנת הלימודים תשע”ו!

על המסך מוצגת ברכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שמקריא את הברכה שכתב לו הרבי לרגל הולדת בכורו יאיר.

הרבי איחל לו שכשמו כן יהיה, שיזכה להאיר – וזה בדיוק תפקידן של המורות, הגננות והמנהלות בבתי הספר של חב”ד – להיות נרות להאיר ולהפוך את הדור הבא לדור שיאיר הלאה.

אני מודה. למרות הציניות העיתונאית שנדבקה בי, לא יכולתי שלא להתרגש לנוכח מעמד ה”רול” בו הוקראו שמותיהן של מנהלות בתי הספר שעלו זו אחר זו לקבל תעודות הוקרה, על רקע מחיאות הכפיים של המורות בבתי הספר שלהן ולצליליו של “מארש נפוליאון” אותו מנגנים בחב”ד קודם תקיעת השופר של תפילת נעילה.

 שגרירי יהדות בקמפוס

ושוב. באותו עניין.

אם כבר מדברים על סטודנטים ואקדמיה, איני יכולה שלא להביא כאן לידי ביטוי את הפעילות העצומה של ‘חב”ד בקמפוס’ – שפעילה במכללות ובאוניברסיטאות.

אין לכן מושג איזו אנרגיה הייתה באולם בעת מפגש הגיבוש שערכה חב”ד בקמפוס. אפשר היה לחוש חשמל באוויר. 800 סטודנטים שמקבלים מלגות מקרן חב”דית בתמורה להשתתפותם בשיעורי יהדות, גדשו את האולם ולא הסתירו את התועלת שהביאו להם לימודים אלה. או כפי שאמרה אחת מהן: “הייתי באה לשיעורי היהדות גם אם לא היו נותנים לי שום מלגה”.

ראש לשכתה של השרה לענייני צעירים, גילה גמליאל, סיפר לי מאוחר יותר בהתרגשות: “ראיתי מול עיני מאות בנים ובנות שמהווים שגרירים של היהדות הנאמנה בקמפוסים”.

אז בכל זאת אפשר למצוא משהו טוב באקדמיה, אה?

  • חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש | הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו | לתגובות: [email protected]