יוהן היימזר נועד לגדולות. כך ידעו כולם. הילד המוכשר ממינכן שבגרמניה, היווה דוגמא טובה לכל מורה שהיה רוצה להכניס בליבם של תלמידיו הסוררים מעט מוסר. מילות המפתח “הביטו ביוהן” היו מוכרות לכל הורה בשכונה שרצה לרוות מילדיו נחת של ממש.
ואמנם, על כשרונותיו הברוכים של יוהן היימזר לא היה אדם שיהין לחלוק או להמעיט. מדובר היה בילד ולאחר זמן בנער שהיה מקפיד על הליכותיו, מדקדק במעשיו ומוציא תמיד את מירב הציונים בכל מבחן אליו היה ניגש.
אך טבעי היה שיוהן ימשיך את דרכו הלימודית ב”יורו-אונברסיטה” מוסד הלימודים היוקרתי למחוננים מכל רחבי אירופה. הדבר הצריך רק את אישורו הסופי של אביו ד”ר וילהלם גרץ היימזר מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים “הוספי-מינכן” שבעיר.
יוהן הפציר באביו החושש והרגיעו שישתדל לשמור עימו על קשר במשך שלוש השנים שבהם יאלץ להתנתק מביתו ולהשקיע את כל כולו בלימודי המשפטים. הוא גם הזכיר לו שאת השיעורים יעבירו טובי הפרקליטים בעולם כיאה לתלמידי המקום המצטיינים, כך שחבל יהיה להחמיץ את ההזדמנות הנדירה הזו. אביו שעה להפצרותיו, והאישור ניתן.
יוהן היימזר החל להשקיע את כל כולו בהכנה למבחן הכניסה הגדול לפקולטה שיערך על ידי פרופסור מכובד בעל שם המכהן כמנהל האונברסיטה.
היום המריע הגיע, ויוהן ניגש אל בחינות הכניסה. הוא היה מתוח אך חש כי הוא הפגין היטיב את ידיעותיו, ושלט בחומר. אי אפשר היה שלא להבחין כי המנהל מתפעל מידיעותיו וכשרונותיו של הצעיר. יוהן המתין בדריכות לתוצאה, וכשזו הגיע בצורת מעטפה לא המתין וקרע אותה עוד קודם שעלה לבית.
אלא שאז חשכו עיניו של יוהן. הוא חש כי מהלומה כוונה היישר אל ליבו.
יוהן הייזמר לא התקבל לאונברסיטה הנחשקת.
יוהן הייזמר לא עבר את מבחן הכניסה.
משלחות של מורים מעברו של יוהן עשו את דרכם לעיר הגדולה וניסו לדבר על ליבו של הפרופסור המכובד ללא הועיל.
המנהל הקשיח את ליבו.
והעיר מינכן נבוכה.
יוהן היה המום מכולם. רק הוא והמנהל הנכבד ידעו גם ידעו שהנבחן עולה ברמת ידיעתו על הבוחן. והצליח גם הצליח בבחינה.
התעלומה הייתה רבה- יוהן החליט לברר מהי הסיבה האמיתית ל”כשלונו” המדומה.
כותרות העיתונים בכל רחבי גרמניה נצבעו באדום: “מנהל יורו-אונבסיטה לא קיבל למוסדותיו תלמיד מטעמים גזעניים” – וגם: “יהודי נדחה עקב יהדותו”.
התרמית התגלתה במלא כיעורה. הפרופסור המכובד לא קיבל את יוהן הייזמר אך ורק כי אימו ואביו יהודים.
הגינויים מכל קצוות הקשת הפוליטית לא אחרו להופיע. ראשי ערים יצאו מכליהם ודרשו מהנהלת האונברסיטה לסגור את שעריה לאלתר. סטודנטים יהודים ושאינם הכריזו על השבתת הלימודים לאות הזדהות עם יוהן. הממונה על השכר באוצר הממשלתי עצר באופן גורף את תקציביה המכובדים של האוניברסיטה.
מדינות מכל העולם גינו והתביישו. עיתונאי החוץ בכל מערכות העיתונים העולמית עבדו שעות נוספות. הנושא קיבל כותרות בכל העיתונים וזעקות שבר נשמעו על האנטישמיות הגואה ברחבי אירופה.
גולת הכותרת הייתה במאמר הפותח של עיתון היהודים בארץ ישראל תחת הכותרת: “הלם וזעזוע ביהדות החרדית ובעולם על גילויי אנטישמיות חדשים בגרמניה”.
*
עכשיו, כשאגלי זיעת הכעס עדיין טריים על מצחכם וכשדפיקות ליבכם מואצות בחרדה מפני הבאות. עצרו וקראו שוב.
את יוהן היימזר החליפו נא במיטל אבוטבול, ואת גרמניה בישראל.
את סוף הסיפור כמובן אתם יכולים להשמיט… לפחות בנתיים.
גדולי הרבנים של היהדות החרדית הורו לא פעם להפסיק לאלתר את הגישה הפסולה והמגונה של העדפת תלמידות בעלות צבע מסויים והגיית אותיות ח’ וע’ ללא הדגשתם.
כאשר דבריו של פוסק הדור מוזכרים ברטט ובחלחלה בעיתון מאד מסויים, כדאי לקום ולבדוק מדוע קריאתו של אותו פוסק נגד האפליה הגזענית המושרשת בתוכינו לא מוזכרת שם כלל ועיקר.
אין מקום לטענות ההבל הנשמעות לא פעם דוגמת “לכו וחפשו מסגרות משלכם”. נסו רק לדמיין משפט כזה נאמר כמה אלפי מילין מכאן ביבשת אירופה, ותנו לדמיונכם (המזרחי?) לתאר את תגובות העולם ואת תגובת העיתון המפלה.
צריך לומר זאת שוב ושוב: ממסד הנשען על תקציב ממשלתי מחוייב לכולם.
את אחוזי מס הכנסה שמשלמת משפחתה של מיטל אבוטבול על לחם, חלב, טיטולים, הנעלה וביגוד העוברות לאותו מוסד. בזבזו כבר בהנהלת הסמינר על בולים ומעטפות עם תוכן דומה למאות בנות ספרדיות: “ביתכם לא התקבלה לסמינר מחוסר מקום”