הכבשה והזאב: מנחם מן בשיר עוקצני לדו”ח האו”ם

היה הייתה כבשה, אחת בין שבעים –

היא לבדה, מול פעורי ניבים.

ביקשה לישב בשלווה, ללחך עשב רך-

ולטפח צמרה שתפח וארך.

לא הזיקה לאיש, לא הרעה מעולם-

עולליה רכים, כמעט שלא נשמע קולם.

*

שכנה – זאב אכזר ועז פנים-

נהמותיו גסות, מטיל אימה בגנים.

ציפורניו חדות, מרתיע אב על בנים-

ידיו כבדות, מכתו תשבור אף אבנים.

עיניו רעות, חורשות מדנים-

ובכל זאת, הכבשה והזאב

עודם שכנים.

*

וביום בהיר, בלי שאגה עוטפת-

אזעקת צבע אדום נשמעת ברפת.

חץ שנון, מחופה בארס –

מהעבר השני נשלח, וזרה חורבן הרס.

קש וגבבה, עפו לכל עבר-

יללות ופעיות, ממש שוד ושבר.

התנערה הכבשה, השליטה סדר-

חיפשה היכן החץ, האם פגע בעדר,

הפכה כל תבן שפיזרה הרוח –

והנה נס, החץ נפל בשטח פתוח.

*

כך עוד יום ועוד יומיים –

ושגרת החיצים דמתה לגשם מן השמים.

לא יכלה עוד הכבשה, חייה מרורים –

ביקשה הגנה מעוצמת השיגורים.

טוותה הצמר, העמידה מחסה –

הזאב לא יירתע, גם אותה ינסה.

המתין לשעת ליל, שיגר חיציו –

על משמרתו הוא עומד, מביט וניצב.

אך לא רעש ולא קול של מפוח –

איה הנפילה, היכן השטח הפתוח.

ולפתע בשרו חידודין חידודין-

חץ מורעל מושחז קרע הורידים.

צמר שכנתו הפרוש את ההדף ספג-

במהירות חזר למקורו, ופחד הכבשה הופג.

*

יילל הזאב, נהם בקול בוכים-

כינס מרעיו, הזמין גם אורחים.

המציא עלילות לא דייק במאום-

הציג תמונת ילדים, ופנה גם לאו”ם.

ישבו השופטים, משקפיהם תלויות על אפם-

לראשיהם קרחת, על שפתם מגולגל שפם.

הוציאו מסמך, מנוסח ברמה-

הכבשה עברה על פשעי מלחמה.

[email protected]