הסודות של אסי דיין • הטור של סיון רהב מאיר

סיון רהב מאיר
|
י"א אייר התשע"ד / 10.05.2014 21:05
“חשוב לנו מאוד לתקן את הדימוי שלו,” הם אומרים. “אנחנו מעוניינים להגיד לתקשורת שיש דברים שהציבור לא יודע”

 אסי דיין ידע כמה המיקום של ההלוויה הזו יהיה סאטירי, אבל בסוף הצטרף למיקום גם התזמון. ערב יום הזיכרון, יום ראשון, ארבע אחר הצהריים. בבית “יד לבנים” בכניסה ליישוב עורכים בני הנוער, רובם עולים מחבר העמים שלומדים בפנימייה בנהלל, חזרות אחרונות לקראת הטקס. בפנים כבר דולקים הנרות ליד תמונות הנופלים. בבית העלמין, על הקבר של משה דיין, יש כבר דגלון וגם זר. כך גם על כל הקברים הצבאיים, באחד מבתי העלמין הכי חלוציים וקרביים שיש. כולם כאן, ממייבשי הביצות הראשונים ועד אילן ואסף רמון. אני מוצאת מקום לעמוד, בין הקבר של אריק שליין (“איש האדמה”, נכתב על המצבה בפשטות) לבין קברו של הלל אוז’יצקי, שמצבתו מספרת את כל הסיפור, שלו ושל העמק: אוז’יצקי נולד בביאליסטוק ב־ 1918 , שינה שמו להלל אשכול, נפטר בנהלל ב־ 2005 , ו”מאילן משפחתו שנגדע היכה שורש והצמיח עץ רב פארות”.

נכון, רבות כבר נכתב על הניגוד בין הנרטיב הציוני לבין הנרטיב הבוהמייני בשושלת דיין, אבל היה צריך להיות שם כדי לראות בעיניים אתוסים מתנפצים זה בזה.

כמה שורות מהקבר הפתוח נמצא קברם של שמואל ודבורה דיין, מייסדי השושלת, ההורים של משה. רחל כצנלסון־שזר, רעיית הנשיא שזר, הספידה את דבורה חברתה ב־1956 ואמרה אז על מייסדת המושב הראשון בישראל: “באהבת המולדת שלה התמזג הכל – הבית, הכפר, האמהות, המשק, הדרכת עולים וילדיהם, גורל הבנים במערכות המלחמה וגזרת השכול”.

“בא לי לרקוד, בא לי שטויות, בא לי לצחוק ולא בא לי עליך”, נשמע פתאום הספד מסוג אחר ברמקולים. דנה וישינסקי שרה לבקשת המשפחה את “שיר הפרחה” שכתב המנוח. אחר כך שר נפתלי אלטר את “תן לשים ת’ראש על דיונה” ואז הכריז: “תם ונשלם”. “כמעט תם ונשלם”, ענה לו איש החברא קדישא ולקח את המיקרופון לתפילת אל מלא רחמים.

כל אלה, בשילוב החום הכבד, נראו כמו סצנת פתיחה קולנועית מבריקה לסרט חתרני של אסי, אבל לא. בסופה קוברים אותו באדמת נהלל, זמן קצר לפני צפירת יום הזיכרון. “איזה נוף ילדות…”, אומר צלם העיתונות שלידי ומביט על העמק היפה הפרוש לפנינו, “עם כזה נוף, מי צריך ריטלין?”

  “חשוב לנו מאוד לתקן את הדימוי שלו,” הם אומרים לי. “אנחנו מעוניינים להגיד לתקשורת שיש דברים שהציבור לא יודע”. זו חבורת ישראלים בגיל המדינה, שנראים כמו יפי הבלורית והתואר, ורוצים, לדבריהם, לספר על אסי דיין שלא הכרנו. בדרך כלל כשחושפים על מישהו סודות נסתרים מדובר בגילויים אפלים, מסעירים, מרעישים. אבל מה יש כבר לחשוף על דיין, שנראה שכל חייו היו פרק אחד ארוך של “מחוברים”?

אז זהו, שהם רוצים לדבר על הצד המיושב שבו. מתברר, וסליחה על ניפוץ המיתוס, שהיה בו גם צד כזה. הם לא סיפקו לו סמים, לא הצילו אותו מעצמו, לא היו שם בנישואים ובגירושים החוזרים ונשנים. הם – לא ייאמן – “החבר’ה מהמילואים”. למחרת הם שולחים לי התכתבות פנימית שלהם במייל, מאז הפטירה, תחת הכותרת “גדוד מרגמות מוצנח 7038 “. הם מצרפים גם המון תמונות, אלה שבשחור לבן ממלחמת יום כיפור. הצבעוניות – ממלחמת שלום הגליל.

“חברים, לשמחתנו הכרנו את אסי בשלב מוקדם יותר”, כותב סא”ל במיל’ דורון חרפק, תעשיין. “אנחנו זוכרים אותו מהאימונים, התרגילים, התעסוקה המבצעית וגם משתי מלחמות. כקצין צעיר, זאת הייתה עבורי ההרגשה הטובה ביותר להיות מוקף בחיילים כמוכם ובמפקדי צוותים כמו אסי”. רענן סלומון, מהנדס, כותב: “אזכור אותו תמיד כחייל שנשא בנטל כמו כולם למרות הייחוס. יריות ופגזים בסביבה לא פגעו בקור הרוח שלו. הוא היה אינטלקטואל שתמיד היה מרתק לשוחח איתו ולהציץ בספרים שקרא בכל רגע פנוי”.

חיים ברייטברט, היום פרופ’ בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר־אילן, נזכר: “במלחמת יום כיפור היינו יחד חצי שנה ליד תעלת סואץ. הנה סיפור אחד על רגישותו הגדולה: ערבי שבת ערכנו ערבי הווי. איציק אוחיון הביא אקורדיון ליחידה, אבל הוחלט שהוא לא ינגן בליל שבת כדי לאפשר לנו, הדתיים, להשתתף. אסי לא ידע על הסידור הזה ומחה נגד העניין במהלך הערב. נפגעתי, יצאתי מהאוהל והלכתי לעמדה. אחרי כמה דקות אסי הגיע והתנצל בפניי על חוסר ההבנה שלו. הוא הפגין, גם אז, הבנה אנושית רבה. יהי זכרו ברוך”.

  פרשת השבוע, פרשת “בהר”, עוסקת רבות בנושא השמיטה. באופן הכי פשוט, מדובר בציווי להפסיק לעבוד את האדמה פעם בשבע שנים ולבטל חובות ושעבודים ישנים: “שש שנים תזרע שדך… ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ”.

השנה הבאה, שתחל בסוף שנת תשע”ד, היא שנת שמיטה. רוב הישראלים אינם חקלאים, ולכן השנה הזו יכולה לחלוף מבלי שישימו לב להיותה שנת שמיטה. פה ושם הם ישמעו בתקשורת על המחלוקת בין הציונות הדתית לבין החרדים על השיטה ההלכתית הנכונה לנהוג בה בשנה הזו, וזהו.

את המציאות הזו מנסים לשנות כמה צעירים אידיאליסטים, שמפיצים את “אמנת השמיטה הישראלית”. במציאות המערבית, הקפיטליסטית והצרכנית שהתרגלנו אליה בשנים האחרונות, השמיטה מציעה הסתכלות רדיקלית, כמעט אנרכיסטית: צבירת ההון אינה הכל, אפשר לעצור את המרוץ הזה.

הרב הראשי דוד לאו כבר חתם ולצידו עוד עשרות עמותות אקטיביסטיות, אנשי חינוך וארגוני זהות יהודית. המטרה היא להפוך את השנה הבאה למה שהיא הייתה במקור: שנת מנוחה שאיפשרה התחלה חדשה. “בשנה הזו הרכוש אינו העיקר”, נכתב באמנת השמיטה. “הזמן אינו דוחק והטבע הינו הרבה יותר ממשאב לניצול. שנת השמיטה מציגה לפנינו חלופה שמבקשת לחדש את איכות החיים שלנו, בכל המערכות. נה של מעורבות חברתית, התחדשות רוחנית והתבוננות סביבתית. שער בזמן שנפער אחת לשבע שנים וקורא לנו לחדש את הברית בינינו. שנה שתשאיר את רישומה על שש השנים שלאחריה”.

אחת היוזמות של המארגנים היא קרן שמיטה לטובת משפחות שזקוקות לליווי בהסדרי החוב שלהן, כדי לאפשר להן “יישור קו” מבחינה כלכלית במהלך השנה. יוזמה אחרת היא “בנק שעות התנדבות”, שבו חברי הקהילה מפקידים שעות פרטיות שלהם שבהן הם מוכנים לפעול לטובת הכלל. כנס גדול ראשון כבר התקיים בתל־אביב, והם ממשיכים להיערך כדי ליצור מודעות מבעוד מועד לשנה המיוחדת המתקרבת. הסיסמה שנבחרה היא: “היכון, הכן, שמוט!”

 הסטטוס היהודי:

“היחיד מתנער מחיי החול בכל שבת. באה שבת באה מנוחה. את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה” (הרב קוק)

• טורה של סיון רהב מאיר מתפרסם בידיעות אחרונות