“הבטחתם יונה, עלה של זית. הבטחתם שלום בבית. הבטחתם אביב ופריחות, הבטחתם לקיים הבטחות. הבטחתם יונה”.
כן. זה ההמנון של הדור שלי שילדותו עברה עליו בצילה של טראומת מלחמת יום הכיפורים. אבל אני שואלת את עצמי איך זה שלמרות על הניסים והנפלאות, יש עוד מי שסומך על הבטחות בשר ודם.
מי זה הבטחתם? בשם מי הבטיח? מי יכול לקיים הבטחות? מי יכול להעניק לנו שלום על פיסת האדמה הזאת?
ריבונו של עולם הוא זה שברא את העולם, נתן לנו את הארץ הזאת, והוא ורק הוא יכול להבטיח שנשב בבטחה על הארץ המובטחת. רק הוא, ששמו שלום, יכול להביא שלום עלינו, על כל ישראל ועל העולם כולו.
וכל מה שהוא מבקש זה “בחוקותי תלכו”.
זה הכל!
המכונית המגויסת
אי אפשר להכחיש שבימי זיכרון ועצמאות מתעורר משהו אצל רוב עם ישראל, בעיקר אצל אלה שגרים כאן בארץ ישראל. כן, גם החרדים שבהם. זה מזכיר לי את החוויה הפרטית שלי. את מלחמות ישראל שעברתי בחיי.
את מלחמת ששת הימים עברתי בבטן של אימא שלי. נולדתי בסופה של אותה שנה לועזית שהכל מדברים בה, בגבולותיה ובקוויה. בימי הלחימה נאלצו אבא ע”ה ואימא תחי’ לברוח מראשון לציון שם גרנו, לבני ברק. זאת משום שבאותם ימים לא יכול היה בחור צעיר בעל זקן להסתובב בארץ כאזרח. כולם היו מגויסים.
כל גבר בריא היה אמור להיות בצבא. אבא, כחתן שרק נישא, לא התגייס. את שירותו הצבאי עשה אחרי שנולדתי.
את מלחמת יום הכיפורים אני זוכרת דווקא מ”המכונית המגוייסת”. לא. לא המערכון של ‘הגשש החיוור’ אלא מהבית שלנו. לאבא שכבר החל לעבוד והתגייס אחרי שנולדתי, הייתה מכונית פולקסווגן אדומה. זה היה העסק שלו. איתה נסע למכור סחורה בכל רחבי הארץ.
בעיצומו של היום הקדוש ואני רק ילדה בכיתה א’, באו החיילים לגייס אותו ואותה. אבל אבא לא היה בכלל בעיר. גם המכונית לא הייתה. הוא נסע עימה בערב הצום לישיבה בלוד, שם היה נוהג לעשות את היום הקדוש שנה אחר שנה.
במוצאי הצום, אחרי שהגיע הביתה וסעד קצרות, ירדנו עם אימא למכונית כדי לפנות אותה מכל ה”שמאטעס” שמילאו אותה ונסע לנקודת הגיוס. הסחורה שהייתה כל הונו של אבא שכבה אצלנו בסלון במשך כל חודשי המלחמה, בהם היה ברמת הגולן מול הסורים.
אני זוכרת את הגיחה הראשונה שלו הביתה באמצע המלחמה. אני זוכרת את סלידתו משימורים במשך שנים, אותם שימורים מהם ניזון כאשר שכב במארבים. שנים לאחר מכן הבנתי שהייתה זו שנת שמיטה, בדיוק כמו השנה, והוא לא הרשה לעצמו להכניס לפיו כל ירק או פרי מחשש היתר מכירה.
חוסר רגישות
מידי שנה, בליל התקדש ה”עצמאות”, בשעה שמונה וחצי, היו כל תושביו של הבניין הראשון בראשון שהיו לו שבע קומות, עולים לגג הבניין, שהיה הכי גבוה בסביבה, ומתיישבים כמו משפחה אחת גדולה (28 משפחות) לצפות בזיקוקים שהאירו את השמיים.
הדברנים היו מציינים מידי שנה את עלותם הגבוהה של הזיקוקים. “זה עולה מיליונים”. והשתקנים היו מכים בפטישי פלסטיק מצפצפים זה על ראשו של זה. היה זה ברור שאחרי “המפץ הגדול” שעשה רעש בשמים והאיר את שמי כל העיר, כולם הולכים “לחגוג” בבמה המרכזית שהייתה בגן העיר (אז עוד קראו לזה גן הקופים).
אבל אבא היה אומר שאנחנו ב”ספירה” (בציירה מתגלגלת) ואצלנו לא שומעים מוזיקה בימים האלה ובטח שלא הולכים לחגוג.
אבל למחרת, בצהרי ה”חג”, היינו נכנסים למזל השכנה וצופים בחידון התנ”ך. זו הייתה כמעט מסורת. רחש לא היה נשמע בסלון הקטן של מזל. אפילו שאבא ידע את כל התשובות, הוא הקפיד שלא נוציא הגה מהפה.
“אנחנו רק אורחים פה”, היה חוזר ומשנן באוזניי.
כמעט בכל שנה הייתי מתחננת לאבא שנלך לטייל כי “היום יש חופש וגם אתה בבית”, אבל כלום לא עזר. אבא היה מסביר לי שבימי הספירה לא מטיילים ולא מכניסים את עצמנו למקום סכנה שהרי כל הדרכים בחזקת סכנה. אבא היה אומר שזה בדיוק הזמן ללמוד תורה.
כשהייתי נערה הבנתי סוף-סוף עד כמה נהגו מייסדי המדינה בחוסר רגישות וקבעו את יום הזיכרון לצידו של יום העצמאות, תוך שהם פוגעים בזכרם של הקדושים שנהרגו על הגנת העם היושב בציון ומאמללים את משפחות השכול.
כשבגרתי הפנמתי סוף-סוף שמלחמת העצמאות היא בכלל מלחמת תש”ח ושכל הניסים הגלויים שנעשו לעם ישראל, נעשו לנו בשל היותנו בניו של הקדוש ברוך הוא. הבנתי שאנחנו לא קובעים כלום. לא מבטיחים יונים ולא עלים של זית. הכוח אינו בידינו אלא בידיו של ה’ יתברך ש”עשה לנו את כל החיל הזה”.
להלל בלי הלל
הרבי מליובאוויטש שלל אמירת הלל בה’ באייר. גם אחרי הניצחון הניסי והמופלא של מלחמת ששת הימים שאחריה נולדתי. הרבי סבר שהמדינה, או אם תרצו הריבונות היהודית בארץ ישראל וקיבוצם של מיליוני יהודים לארץ הקדושה, אינם “אתחלתא דגאולה”!
הרבי אמנם ראה בארץ ישראל מקום של הצלה ופליטה לכלל ישראל, אך כבר בשנותיה הראשונות של המדינה התבטא בכאב ואמר כי לא סבלנו קרוב ל-2,000 שנה כדי שיהיה לנו דגל ומשלחת באו”ם.
לא פעם ולא פעמיים חזר הרבי ואמר כי הקמתה של מדינת ישראל שאינה מושתת על יסודי התורה, עיכבה את הגאולה למשך כמה וכמה שנים…
למרות שהרבי סבר שעלינו להודות לה’ על הניסים הגלויים שאירעו במלחמות ישראל, הורה הרבי לא לציין את היום הזה בלוחות השנה שיצאו לאור על ידי מוסדות חב”ד ומתח ביקורת חריפה על ההתפארות של ראשי הצבא בניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים. אותה כינה בביטוי “כוחי ועוצם ידי”.
דעתו של הרבי הייתה שהבעלות האמיתית על ארץ ישראל שייכת לעם ישראל גם עתה, בזמן הגלות. הרבי דרש ממנהיגי המדינה לומר זאת לגויים בפה מלא מבלי לגמגם, משום שזו הוראת התורה כפי שמצטט רש”י הקדוש כבר בתחילת חומש בראשית (בפסוק הראשון שפותח את התורה).
הרבי סבר שאסור למסור לגויים אף לא שעל מארץ ישראל משתי סיבות: מצד העובדה שהבעלות על הקרקע היא בעלות של כל עם ישראל, גם מי שאינו מתגורר בארץ ישראל, אך בעיקר מצד פיקוח נפש, שהרי כל שטח שנמסר לידי הגויים מחליש את היהודים והופך בסיס למחבלים.
לסיכום: אין מה לחגוג. יש מה להודות לה’ על כל הטוב אשר עשה עמנו. ואת זה צריך לעשות בכל יום, בכל שבוע, בכל חודש ובכל שנה תוך תפילה וצפייה מתמדת לביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.
חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש | הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו | לתגובות: [email protected]