10000 ק"ג של מצות בגיטו לובלין • סיפור השואה שלא סופר מעולם

לרב אברהם קריגר יש מפעל חיים: לספק הצצה אל עולמם הפנימי והרוחני של קרבנות השואה • עם אלו שאלות הם התמודדו, מה היו הדילמות האמוניות בהן נתקלו? מה היה חלקו של העולם הדתי והרוחני במחנות המוות? • "עד היום העולם הדתי והחרדי לא הביא את סיפור השואה שלו בשפה שמדוברת בעולם החילוני"
אליעזר היון
כ"ז ניסן התשע"ה / 16.04.2015 11:39
יום השואה

מהו הזיכרון הקולקטיבי, הציבורי, שנותר מן השואה בחברה הישראלית?

רבים ישיבו מן הסתם תשובה שתנוע סביב המוות הנורא של ששת המליונים, שליש מן העם היהודי. נרטיב נוסף שיסופר מן הסתם הוא סיפור הגבורה של אנשי גיטו וורשה, "אלה שלא נכנעו", וניסו למרוד בנאצים עד לסוף הנורא.

הרב אברהם קריגר, ראש מכון 'שם עולם' העוסק בחקר השואה, בהחלט לא מזלזל בשני האלמנטים המרכזיים הללו, אבל הוא ביקש להקדיש את חייו לרובד נוסף – נסתר: השאלות האמוניות והרוחניות אתם התמודדו היהודים בשואה.

כיצד התמודדו הקרבנות בשעות הקשות שחווה המין האנושי עם שאלות אמוניות, דתיות, וגם ערכיות שאינם בהכרח דתיות.

"עשרות שנים אחרי תום מלחמת העולם השניה, לא קם גוף שהתמודד עם השאלות הללו בהיקף מחקרי ומערכתי. גם הסיפורים שתועדו היו דרך הפריזמה של ניצול בודד, אינדוודואלי, לא בדרך שיטתית, היסטורית", מסביר הרב קריגר.

לפני 17 שנים הקים בכפר הרואה, הרב אברהם קריגר – ששימש ר"מ בישיבה התיכונית שבמקום, מוסד עם יומרה שנראתה אז כמעט בלתי מציאותית: איסוף שיטתי ומחקר מלווה של העדויות על גבורה יהודית ורוחנית של הקרבנות במחנות ההשמדה, בגיטאות, במחנות העבודה, ובצריפי המגורים באירופה העשנה.

הזוועה תכהה, הרוח לא

17 שנים חלפו והמכון מציג היום 1.4 מיליון פריטים [!] שמספרים את הנרטיב של מלחמת הרוח היהודית.

"הטרגדיה, הרוע, והזוועה, יאבדו משהו מ'זהרם' הקשה ככל שיחלפו השנים, ויהפכו לאוסף של נתונים, ההתמודדות של אנשים עם שאלות ערכיות ורוחניות בתוך האפילה – הם דברים שיוותרו לעד".

קריגר מוסיף, כי לשאלות הללו יש גם אמירה אקטואלית שנדרשת להיות  מופנית כלפינו: אם הם, שחיו במציאות של 'קצה' יכלו, אנו בוודאי יכולים.

שם עולם שואה

 באילו סוגי התמודדויות נתקלתם?

"יש בידינו מסמכים גם של הגרמנים וגם של היודנראטים המלמדים על כמויות של מצות שנאפו לקראת הפסח. למרבה התדהמה גילינו מן המסמכים כי בגיטו לובלין למשל נאפו 10,000 קילוגרמים של מצות.

"מדוע? הלא בכל לובלין אין כמות של יהודים שאוכלים 10 טון של מצות? התשובה המדהימה היתה שהיהודים בגיטו של לובלין, דאגו לכל השטיטלאך והעיירות הסמוכות שלא יכלו להשיג מצות, והם ארגנו להם אוכל כשר לחג, כמו גם את האפשרות לקיים את מצוות מצה בליל פסח.

"ניזכר שוב, מדובר ביהודים שחיו בגיטו על ספה של ההתקיימות האנושית.

"בגיטו לודז' אנחנו מזהים כי כל המאפיות הכשירו את עצמם לקראת פסח. ההקצבה של הקמח למצות היתה זעומה יותר מאשר ההקצבה ללחם, ומכל מקום היהודים בלודז' ביקשו את ההקצבה של הקמח כדי להכין מצות.

זוהי דילמה איומה: האם להביא קמח מועט למצה, או לבקש מוצרים ללחם כאשר בני הבית מצויים ברעב ובמאבק הישרדותי?!

"יש בידינו תמונות של יהודים עומדים בתור לברך על ארבעת המינים. בגיטו לודז', בליל הושענה רבה עומדים יהודים ומוכרים הושענות.

"ברגע הראשון חייבים להודות, עולה תחושה בנוסח של 'חבורה של משוגעים, במקום להיאבק על החיים שלהם, הם נאבקים על הערכים'.

"בהמשך מתחלפת התחושה הזו בהערצה שהיטיב לבטא אותה בפני תלמיד שדווקא אינו חובש כיפה: 'פעם ראשונה אני מבין שהשאלה היא לא רק איך משיגים עוד שעת חיים, אלא איזו משמעות אפשר לתת לשעה הזו'".

שם עולם שואה

למכור את שקית הקמח

"והסיפורים ממשיכים: בגליציה אנחנו מוצאים מסמכים של הרב המקומי, הרב עקיבא המרלינג, בהם מצויים שאלות הלכתיות, ושאלות קיומיות ערכיות.

"בין המסמכים מצאנו גם תעודות של מכירת חמץ. מה שהפתיע וזעזע אותנו בו זמנית, היה העובדה כי להבדיל משטרי מכירת חמץ רבים היום, היהודים בגליציה, התעקשו לפרט באופן מלא היכן הם שומרים את החמץ שנמכר לגוי, ומה הם המקומות המסומנים".

היה להם חמץ בכלל למכור?

"זו למעשה העדות המרוממת. אנשים שנאבקו על כל שבריר של חיים, שמרו מעט חמץ בשקית קטנה, ואותה הם מכרו. מה שמפחיד עוד יותר הוא שכל היהודים הללו, נשלחו 3 חדשים מאוחר יותר לבלזן ושם נרצחו בתאי הגאזים. האם יש תעודת כבוד גדולה יותר משטרי המכירה הללו?"

אלא שסיפורי ההתמודדויות הרוחניות המפעימים הללו לא שמורים רק לשדה הדתי – אמוני.

הרב קריגר מדגיש כי במכון הם עוסקים גם בתיעוד של שאלות רוח כלליות. כך למשל חשפו חוקרי המכון, צייר יהודי שבחר לצייר את ציוריו בתוך המחנה באמצעות מיץ גזר.

הגזר, כפי שלא  קשה לנחש, היה אולי מרכיב המזון המרכזי של יהודי המחנה בשנת 1941, אך הצייר היהודי, העדיף לבטא את עולמו הפנימי, את תפיסת 'מותר האדם מן הבהמה' הפנימית שלו גם במחיר של וויתור על מנת הגזר היומי, או במילים אחרות בצעד נוסף אל המוות שארב מעבר לפינה.

שם עולם שואה

האם יש לכם גם פרטים פיזיים מלבד מסמכים או מחקרים?

"אחד הפריטים המעניינים הוא סידור שהגיע לידינו כשעל גב כריכתו כתובות המילים הבאות [באידיש]: "אבא קח נקמה עבור בתי המתוקה שרה לאה, ועבור אשתי היקרה שיינדל".

"המילים הללו כתובות בדמו, והמיקום הוא טרבלינקה. היה זה מיד אחרי שהאיש, משה, הבין שאשתו ובתו כבר לא חיים. בחודשיים האחרונים הצלחנו להשיג יומן תיעוד נאצי מגטו לודז' שתיעד בין השאר מעצרי יהודים בעוון 'נסיונות התחזות לפולניים', וקמע שהוכן מבן והועבר לאימו בגטו זמן קצר לפני ששניהם נרצחו".

איך הגעתם לכל הפרטים הללו?

"יש לנו שליחים, ציידים, שמתסובבים בקהלות בחו"ל ולא מפסיקים לחפש עוד ועוד עדויות.

"את הסידור עם כתובת הדם למשל, מצא גוי מעיירה קרובה לטרבלינקה בשעה שניקה את המשרפות, וחמד אותו לעצמו. בערוב ימיו, הבין האיש כי הספר שבידיו שייך למעשה לעם היהודי והוא בחר להחזיר אותו אלינו ללא תמורה.

"כיום יודעים אספני האוצרות הללו 'להתמקח' על כל מחיר, אך אנו מקפידים שלא לשלם על כל פריט מעבר למחיר סמלי. איננו מוכנים להיכנע ולהפוך את זכרון השואה לפעילות מסחרית".

ניפוץ כיפת הזכוכית

סדרה נוספת מעניינת שנמצאת בארכיון של 'שם עולם' היא שורת מכתבים של הרב מנחם זמבה הי"ד, שנרצח בשנת 1943 המלמדים על שו"ת בשאלות של הגינות בתוך גיא הצלמוות הזה שנקרא גיטו וורשא.

הדברים הללו מלמדים שלשואה יש סיפור נוסף, לא רק זה הפיזי המוכר לכולנו, אלא גם רוחני שפעם בלבותיהם של מליוני היהודים, ושסיפורם לא סופר.

והמכון של הרב קריגר מסתבר, מנסה לספר את הסיפורים הללו כמעט בכל ערוץ. מלבד מרכז המבקרים, מקיים המכון מרכז השתלמויות בו מבקרים 45 אלף מורים ומחנכים מידי שנה. אנשי המכון – היחיד המאושר ללוות נערים בביקורים בפולין מלבד 'יד ושם' – יוצאים מידי שנה עם נערים לביקורים בפולין, והם, מסתבר, לא הכירו את הפן הזה של השואה.

קריגר רואה בכך שליחות: "יש כאן כיפת זכוכית שחייבים לנפץ אותה. עד היום העולם הדתי והחרדי לא הביא את סיפור השואה שלו בשפה שמודברת בעולם החילוני, האקדמי.

"התפיסה היתה שסיפורי החרדים וגבורת הרוח הם סוג של מעיישלעך… המכון שלנו מחזיק חוקרים מרמת תואר שני ועד פרופסורה, רבנים ואנשי מקצוע, והיחס הוא שונה".

למה הם ברחו?

כך למשל הראיון שלי עם הרב קריגר נערך עם תום הרצאה בפני קהל שהיה ברובו חילוני. השאלה האינסטינקטיבית כמעט שנשאלה היתה, מדוע נטשו הרבנים את  צאן מרעיתם להיטבח כאשר את עצמם הם בוחרים למלט.

אלא שהרב קריגר בשורה של הוכחות מדעיות והיסטוריות מבהיר לקהל שלא רק שמדובר בטענה שקרית אלא שההיפך הוא הנכון. רוב המנהיגות הרבנית נותרה בפולין גם כאשר היתה לה אפשרות ריאלית להימלט.

הרב זמבה, למשל, סרב לעשות שימוש ברשיון יציאה שהיה לו והעדיף להישאר בוורשה, עד להירצחו בשנת 1943.

טלאי שואה

האם אתם מכוונים גם לעולם החרדי?

"בין המשתלמים שלנו ישנם דתיים וחרדים רבים. אנו מקיימים הרצאות גם בבית המורה בבני ברק, ובסמינרים רבים בכל רחבי הארץ.

"לפני שנים ארוכות נפגשתי בארה"ב עם האדמו"ר מנובומינסק, ראש מועצת גדולי התורה.

"במהלך הפגישה, שאמורה היתה להיארך עשרים דקות ונמשכה למעשה שעתיים וחצי, הראיתי לו יחידות לימוד שכתבנו על מנהיגות רבנית בשואה.

"האדמו"ר התרגש ואמר לי שבמשך השנים הוא היה אחד מהצעירים במועצת גדולי התורה שדחף ללימודי שואה בתלמודי התורה ובמוסדות החינוך החרדיים. אלא שהיו גדולים שהתנגדו בטענה כי 'אין לנו מה להציג, אין לנו חומר מסודר'. כעת סוף סוף יש מה להציג.

"אמרתי לאדמו"ר שמה שהצגתי בפניו אינו אלא קצה קצהו של עולם שלם".

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות