בגדי לבן, שירה ותפילה בכוונה: כך חוגגים ב’הר המור’ יום עצמאות

בשעה שעם ישראל צבא על חנויות הבשר, התמקם בתצפיות הזיקוקים והתיז ספריי קצף על עוברים ושבים, בישיבת הר המור בירושלים התכוננו אחרת. בישיבה, הממוקמת בעומק טבע פסטורלי, בחרו מאות התלמידים של הגאון רבי צבי טאו לחגוג את היום בו קיבלנו מחדש עצמאות על ארצנו, בחיבור ישיר לקדוש ברוך הוא.

בהכרה והודיה, תוך דבקות בקודש וקידוש ה’. הדרך מהכביש הראשי למתחם ישיבת ‘הר המור’ בקרית יובל עשויה משביל עפר צד ומתפתל. הנסיעה משם אורכת דקות ספורות, וענפי העצים המסוככים מעניקים תחושה של מעבר אל מקום מסוג אחר, שבו העיקרים מקדשים את הערכים הרוחניים, באחיזה בתורה ועבודת ה’, תוך הצורך בחיזוק העם במולדתו. בחוץ משכלת חרב, וכאן – ספונים בין הררי ספרי קודש ותפילות בכוונה.

כמחצית השעה לפני תפילת ערבית באים ונקבצים הורים וילדיהם, כשהם לבושים לבן, מסורקים ועוטים ארשת חג. רוח של יום טוב אופפת את מתחם בית הכנסת והמבואות. החזן פותח בפרקי הלל והודיה, והמתפללים עונים אחריו פסוק בפסוק, ברגש והתפעלות. “באין עצמאות אין ביטחון לקיומנו”, מסביר לי מאיר, תלמיד הישיבה, על סיבת החגיגה.

“הרגשות האנטישמים קיימים, והם פועלים, אם בגלוי ואם בסתר, וזה עלול להתפרץ בכל שעה. וכהוכחה, קיימת השואה אשר השמידה כשליש מעמנו. ואילו היתה קיימת מדינה בפרוץ מלחמת העולם השניה, אין ספק שלא היתה השואה מגיעה לממדים כאלה”.

יש לנו תפקיד רחב יותר

בהמשך מעניק לי מאיר תשובה נוספת. לטענתו, צריכים אנו לעמוד על התוכן הדתי שיש במדינה. “אם אמנם בתור יחידים אפשר לקיים את התורה בכל מקום שהוא, וגם בכל תנאים שהם, העם בתור עם, יש לו תפקיד יותר נרחב, ואותו לא ניתן לקיים אלא בתנאים של מדינה עצמאית”.

בסיום התפילה הוא ניגש למדף ושולף את אחד מספריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל – ‘אורות’ – ומקריא לי קטע: “בראשית מטעו של העם הזה… נתגלתה השאיפה להקים ציבור אנושי גדול אשר ‘ישמרו את דרך ד’ לעשות צדקה ומשפט’. זוהי השאיפה שבאה מכח ההכרה הברורה והעזה והתביעה המוסרית הכוללת והרמה להוציא את האנושיות מתחת סבל נורא של צרות, רוחניות וחמריות, ולהביאנה לחיי חופש מלאי הוד ועדן באור האידיאה האלוקית, ולהצליח בזה את כל האדם כולו.

“למילואה של שאיפה זו צריך דוקא שיהא ציבור זה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית ברום התרבות האנושית, ‘עם חכם ונבון וגוי גדול’, והאידיאה האלוקית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור הזה. למען דעת,שלא רק יחידים, חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קודש, חיים באור האידיאה האלוקית, כי גם עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והכלכליות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוכות ומגושמות”.

אחר תפילה ארוכה, ספירת העומר ומעמד קבלת עול מלכות שמים, ירדו כולם למגרש רחב, הממוקם  בגב מבנה הישיבה, ופרצו בריקודים ובמחולות שהזכירו הקפות שניות חסידיות.

אברכים מצטרפים לשירת ההודיה, כמו באים לקיים את מצוותם, ותכף ישובו להמשך סדרם בתורה ועבודת ה’. התחושה שליוותה אותי ביציאה היא הריק וההבל המשתלט ביום זה, והיעדר ההיבט הרוחני והערכי על חיינו כאן, אחר אלפיים שנות גלות. יצאתי עם מבט אחר, עם הכללה אחרת, עם טעימה ששום זיקוק או סטייק לא יעניקו לי.